בחשיבות אמירת 'שיר השירים' בכל ערב שבת

כתב רבי חיים פאלאג'י זצ"ל (סימן כ"ח, ב'): 'יזהר לומר (בערב שבת) שיר השירים, שכל האומר שיר השירים בכונה, נצול מדינה של גיהנם. כי שלמה תקן קי"ז פסוקים נגד קי"ז שעות שנדונין בכל שבוע בגיהנם, ולכך תקנו לומר בכל ערב שבת שיר השירים'. מעשה נפלא הביא בספר 'אהבת חיים' (פרשת וארא עמוד מ"ח, ד"ה מצאתי): 'מצאתי בכתיבת יד תימנים, מעשה ביהודי אחד בעל מלאכה פשוט אשר לא זכה ללמד הרבה, אך נהג בכל יום ששי אחר הצהרים לטבל במקוה טהרה, והיה לובש בגדי שבת וישב בקרן זוית בביתו ואומר שיר השירים בשמחה רבה ובנגון ערב, והאריך בשיר השירים כשתי שעות. אחר מותו, בית דין העליון דנו אותו לפי מעשיו לרדת לגיהנם, מסרו אותו ביד השמש להוביל אותו ביד ממנה הגיהנם.

כשנמסר בידי הממנה, פתאום נשמע קול רעש מזמרים שיר השירים בנגון נפלא, המנגינה היתה ערבה ומושכת עד שנשתתקה כל תנועת הגלגלים, בכללם גם אש הגהינם. הממנה, שגם הוא נמשך אחרי הקול, עמד עד שיפסק הקול של שיר השירים, והנה מרגע לרגע הקול והמנגינה הולך וחזק. בראות הממנה על גיהנם שגם האש בגיהנם נפסק, כעס מאוד וקרא לשמש שיקח את האיש חזרה, כי כל זמן שהאיש עומד שם - שיר השירים ומנגינתו אינו פוסק, וכל זמן ששיר השירים נמשך - כל גלגלי גיהנם עומדים. השמש החזיר את האיש לבית דין העליון, וגם בית דין של מעלה פסקו כמו הממנה, שחררו את האיש והביאוהו למחיצתו. הנפטר בא בליל שבת לרב העיר בחלומו, וספר את הענין כדי לזכות את הרבים להתנהג כמוהו'. מצינו ספור דומה שהעיד ה'אור זרוע' (ח"ב הלכות שבת ס' מ"ב): מעשה נפלא מאיש פשוט שזכה להכנס לגן עדן בזכות אמירת הברכות בבית הכנסת בקול נעים, 'ואני הכרתי יהודי אחד מוורמ"ש הקורין לו רבי בונים, והיה זקן וקובר מתים.

ופעם אחת השכים לבית הכנסת וראה אדם יושב לפני בית הכנסת ובראשו כתר עשבים, ופחד שהוא שד, וקראו ואמר לו: 'וכי אינך פלוני שמת עתה וקברתיך'? ואמר לו: 'הן'. אמר לו: 'איך אתה באותו עולם'? אמר לו: 'היטב עד מאוד'. אמר לו: 'מה זכיות יש לך? והלא אתה היית אדם כל שהו'. ואמר לו: 'באותה זכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת, בזכות זה הביאוני בגן עדן ומכבדין אותי, וזה הסימן שאני הוא המדבר אליך, תראה בית יד חלוקי קרוע, שקרעת לי כשהלבשתני התכריכין'. ושאל: 'מה זה בראשך'? ואמר לו: 'הם עשבים שבגן עדן ששמתי בראשי לבטל ריח רע מעלי של זה העולם'.