"לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (י"ט, ט"ו)

את המעשה הנפלא אודות אבי ה'חכם צבי' זצ"ל, אשר ארע בשנות גזרות ת"ח ות"ט, הביא היעב"ץ ב'מגלת ספר' (עמ' ו), ואשר כתוצאה ממעשה זה פסק רבנו העשיל מקראקא זי"ע מלהתעסק בהתר עגונות. 'וכה ארע לאבי זקני הרב כמוה"ר יעקב ז"ל (אבי החכם צבי ז"ל), שהיה אז בחור בשנים, ובהחפזם להמלט על נפשם נפרד האיש השלם הלז מאחיו ומאשתו שנשארה אצל אביה (ה'שער אפרים' ז"ל), שברח עם בנו ואשתו לארץ אחרת. ופגעו בו בזקני מוה"ר יעקב ז"ל הפוחזים, אשר הרבו חללים, עקרו כמה קהלות ישראל ולא השאירו פרסה, שפכו דם צדיקים, נקיים ונאמנים לאלקים לאלפים ולרבבות, אשר היו כצאן לטבח בידי הצרים. וכאשר פגעו באיש הצדיק הלזה, וגזר עליו השבאי שיכרע לחרב להתיז ראשו - כן עשה: פשט צוארו לחרב החדה לשחיטה, ולמסר נפשו להריגה על קדשת ה' יתברך. ובעודנו על ברכיו לקבל המיתה במכת חרב וכמעט פרחה נשמתו, הנה זה מלאך ה' נוגע בו, כי נתן ה' רחמים בלב הצר הצורר וחמל על רכות שניו, ותחת שהיה רוצה להוליך החרב על צוארו בצד החד, נכמרו רחמיו ועשה לו דחיפה בצד קרנא של כלי חפצו בדרך בזיון, ואמר לו: 'קום לך כלב, ברח ולך לנפשך'! ויצלהו ה' מחרב רשע, ויהי לנס ולפלא גדול, ויתחבא אחר כך בין ההרוגים, ולא נכר לעוברים דרך שמה אם הוא חי, מטל בין המתים הנהרגים על קדוש ה', ובין בצעי המים מתכסה בשק, והיה נודד לבקש איזה מחיה וללקט עשבים מפרי מר הגדל בעשבים באגם ולהחיות את נפשו. במצב זה נשאר כשמונה ימים, עד תם כל הצמא לדם לעבר, אז ברח על נפשו וימלט מיד הפוחזים. והנה בהיותו בין ההרוגים הקדושים, היו שם אנשים מבני עמנו מתחבאים גם הם, ועמדו מרחוק וראו את כל מעשי אבי זקני, איך שחה לעפר נפשו תחת יד הצורר ברצותו לפגע בו, כסבורים שכבר התז ראשו בכרעו לטבח, וכראותם חרב הצר מנחת על צוארו, חשבו כי לא יחיה אחרי נפלו בדחיפה על הארץ באחורי החרב, שלא היה מכת מות כלל, אך האנשים העומדים בבית המרחק ורואים בבהלה ואימת מות נפלה עליהם, דמו שהורד ראשו מעליו והשלך לארץ, כענין שאמרו בגמרא (יבמות קי"ד:) דחזו דמחי לה בגירא או ברמחא וסברו ודאי מת. לפיכך כשהגיעו אלו האנשים לעיר טריבש, למקום בעל 'שער אפרים', אחר שנמלטו מהאויבים בחמלת ה' עליהם ובאו למדינת מעררין למקום שוקט ובוטח, ויפקד מקום אבי זקני מוה"ר יעקב ז"ל, וחקרו אחריו אצל פליטי חרב הנ"ל אם ראו אותו חי או מת, ויענו האנשים הנמלטים ההם, הכשרים והולכים לתמם, ויאמרו 'יעקב מת, כי ראינו בעינינו שכרע להריגה והתז ראשו'. העידו על מה שלא ראו לנכון, ועל פי דבריהם התיר רבי העשיל זצ"ל את אשתו נחמה להנשא, על פי שאלת חכם והוראה להתיר, כי היה דבר פשוט מאד, ברור כתורה - על פי שנים עדים יקום דבר, אף כי בעגונה שהקלו חז"ל אצלה. אך אשתו, שהיתה ילדה היפה בנשים, לא רצתה לקבל תנחומין על החי, בעל נעוריה. הצדקת עמדה בטהרתה להוציא ממנה שלשלת גדולה, דור ישרים יברך מטעי להתפאר, כי אחר חצי שנה בא ההרוג ברגליו, ויהי לאות ולמופת בישראל... מאז והלאה לא רצה הגאון הנ"ל להתיר שום עגונה, ובצוק העתים שהיו שם עגונות רבות מבעליהן הנאבדים ברעש ההוא משד הפוחזים, ונתירא ממכשול, על כן קבל עליו שלא להתיר שום אשה, לאחר המכשלה שהתיר אשת-איש גמורה, ואמר שבעת רעה כמוה - אין לסמך אפלו על שני עדים גמורים. אחר זאת נולד ה'חכם צבי', מהזוג הנבחר עודם בארץ מעררין. [אוצר פלאות התורה]