"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה" (ב', כ"ג) - ספור

חז"ל הקדושים גלו לנו, שאותם מאה וחמשים תינוקות שנשחטו בבקר ובערב, לא היו ראויים לגדל.

והחיד"א תרץ על כך את דברי התנא באבות (ד, כ): 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' - 'קנקן' - פעמים מאה וחמשים.

מה הכונה בכך שלא היו ראויים לגדל? - אם היו ממשיכים לחיות, זה לא היה טוב, לא עבורם ולא עבור אחרים.

וכדי לסבר את האזן נתן דוגמא לכך מהתרחשות היסטורית. ידוע שהיתה פעם מחלקת גדולה בין דפוס סלביטה לדפוס וילנא. בסלביטה הדפיסו את הש"ס, ובאותם ימים מלאכת ההדפסה לא נעשתה על ידי מחשב, אלא היתה זו עבודה גדולה מאוד הכרוכה בהשקעה כספית עצומה. לכן, כשאנשי דפוס סלביטה נגשו להדפסת הש"ס, הם באו לפני גדולי הדור והביעו את חששם שאחרי כל ההשקעה העצומה בהדפסת הש"ס, יבוא דפוס אחר וידפיס מהדורה מקבילה של הש"ס, ואז יתקעו עם הסחורה. נתנו להם גדולי הדור מכתב, שבעשר השנים הבאות אסור לאף אחד להדפיס את הש"ס.

עברו עשר שנים, באו דפוס וילנא ורצו להדפיס את הש"ס שלהם, אך בעלי דפוס סלביטה, שהיו שני אחים צדיקים וגאונים, תלמידי חכמים גדולים, טענו: עדין לא גמרנו את המהדורה שלנו.

אמרו בעלי דפוס וילנא: אנחנו מוכנים לקנות את הנותר מן המהדורה. תנו לנו, ברצוננו להדפיס. ואז נוצרה מחלקת בין גדולי הדור האם הצדק עם בעלי דפוס סלביטה או עם בעלי דפוס וילנא. ומרן הגאון רבי עקיבא אגר זצ"ל סבר כמו אלו מוילנא, שמתר להם להדפיס. יום אחד התגלגל לידי רבי עקיבא אגר מכתב ובו כותבים שני האחים מסלביטה, שההתר של רבי עקיבא אגר אינו התר, והוא נובע מכך שרבי שלמה אגר, בנו, נוגע בדבר, והוא משקר לאביו הזקן שאינו יודע מה נעשה. 'ובר כזבא הטעה את רבי עקיבא'. כך הם כתבו. כשסים רבי עקיבא אגר לקרא את המכתב המזעזע, נעמד על מקומו ואמר: 'רבונו של עולם, אני על כבודי מוחל, אך על כבוד שלמה בני איני מוחל, ואף אתה על כבוד התורה אל תמחל'! באותו לילה, בבית הדפוס בסלביטה התאבד גוי אחד, פשוט כדי לגרם להם נזק.

בבקר נמצאה הגופה, ויהודי אחד מנול הלך לשלטונות והעליל על האחים, בעלי הדפוס, שהם שרצחו את הגוי הזה. כמובן דנו את דינם של האחים למיתה, ולאחר מכן המירו את ענשם, אך הם סבלו נוראות.

עד כאן חלקו הראשון של הספור. ומכאן לספור נוסף, שבסופו יתברר הקשר שבין שני הספורים.

היה פעם יהודי חשוך בנים, שמידי פעם היה בא לפני הסבא משפולי, ומתחנן לפניו שיברך אותו שיהיה לו בן.

הסבא משפולי בדרך כלל התחמק, אבל ההוא נדנד ונדנד, עד שפעם אחת כשנכנס לחדרו של הסבא, נעל אחריו את דלת החדר ואת המפתח הכניס לכיסו, תוך שהוא מכריז: 'לא אתן לרבי לצאת מכאן עד שלא יבטיח לי שיהיה לי בן'!...

אמר לו הסבא: 'אם ככה אתה מדבר, מבטיח אני שלא יהיה לך בן'! אותו יהודי מסכן - חרב עליו עולמו, אבל הוא החליט שלא להכנע, והלך לצדיק אחר - רבי פנחס מקורץ.

הוא הגיע לבית הצדיק ימים אחדים לפני חג הפסח, ומיד כשנכנס לשם ראה את הדלות הנוראה השוררת בכל פנה.

פנה אל הרבנית ושאל: אולי אוכל להתארח אצלכם בליל הסדר? אמרה הרבנית: ודאי, אלא שביתנו ריק, אין לנו בעצמנו מה לאכל... אמר לה: אל תדאגי, את זה תשאירי לי.

שלח צבעים שסידו את הבית, קנה כסאות חדשים ומלא את ארונות המטבח בכל טוב. רבי פנחס מקורץ היה חוזר מלמודו בליל שבת, לאחר שבוע שלם שלא היה בבית, ועתה הגיע הביתה לליל הסדר. בליל התקדש החג הגיע מידענו לבית הכנסת, נגש לרבי פנחס מקורץ ושאל אם יוכל להתארח בביתו ולאכל על שלחנו בלילה קדוש זה.

אמר הרבי: כן, אבל אין מה לאכל... אמר האיש: לא משנה, אוכל מה שיש... באו הביתה, ורבי פנחס רואה את כל השפע. שאל הרבי את הרבנית: מה זה? והיא ספרה לו שהכל נתן להם במתנה מאת יהודי זה שהגיע עמו מבית הכנסת.

שמח הרבי מאוד ונגש לעריכת הסדר מתוך שמחה והתרוממות הנפש. בסיום הסדר, לאחר שעות ארכות של הנאה צרופה, רוחנית וגשמית כאחד, היה הרבי שרוי במצב רוח מרומם ביותר. הוא פנה אל אורחו בחיוך ושאל: כיצד אוכל להשיב לך כגמולך הטוב? - 'שהרבי יבטיח לי בן', ענה היהודי, והרבי הבטיח!

ספר האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין שנעשה רעש בשמים: צדיק אחד הבטיח שלא יהיה לו בן, ואלו צדיק שני הבטיח שכן יהיה לו, והחלט שמי שדבוק יותר במדת האמת - לו ישמעו. רבי פנחס מקורץ היה זה ששמעו לו, ונולד ליהודי בן. הקשר בין שני הספורים פשוט מאוד: אותו יהודי שהלשין על בעלי דפוס סלביטה, היה אותו בן שנולד מברכתו של רבי פנחס מקורץ, ובעלי דפוס סלביטה היו נכדים של רבי פנחס מקורץ...

ללמדנו, שלפעמים כשאומרים שלא כדאי, אז לא כדאי! וכך גם לעניננו, אם חז"ל אומרים לנו שהילדים הללו שנשחטו על ידי פרעה לא היו ראויים לחיות, כנראה שבאמת לא היו ראויים, ויותר טוב שלא היו גדלים... [הגדה של פסח - ומתוק האור]