ותשלח את אמתה... ותפתח ותראהו" (ב, ו)

משה רבנו מנח בתוך תבה ביאור, והנה מגיעה לשם בתיה בת פרעה. לשם מה הגיעה? - בתיה בקשה לרחוץ מגלולי בית אביה. היא לא רוצה להמשיך להיות מצרית, אלא מבקשת להתגיר, וירדה כעת אל היאור כדי לטבל בו לשם גרות.

מיד לאחר שעולה בתיה מהטבילה, היא רואה את התבה. "ותשלח את אמתה... ותפתח ותראהו" - מה ראתה? ראתה את השכינה הקדושה.

איך הגיעה כבר לדרגה כזו של גלוי שכינה? כלל בידינו - "מצוה גוררת מצוה, שכר מצוה - מצוה" (אבות ד, ב). את חשבת לטבל, ומן השמים מזמנים לך שתטבלי ותראי תבה, ותצילי את מושיען של ישראל, ותראי את השכינה הקדושה!... מצוות מפלאות בזו אחר זו!

אלו היו נותנים לנו הזדמנות לראות את מושיען של ישראל, היינו זוחלים והולכים על ברקנים וקוצים כדי לזכות לטעם משהו ממה שזכתה אותה צדקת - בתיה בת פרעה.

אדם מקים מצוות - ואין לו שום משג מה הוא עתיד לקבל בעקבות קיום אותה מצוה. אלו היינו יודעים מה נקבל על מצוה אחת, איזה אור עליון יקיף אותנו בעקבות המעשה הזה, לא היינו מחמיצים בקלות הזדמנויות כאלו.

הגאון רבי חיים מוולוזין זצ"ל כותב בפרושו למסכת אבות, שההשראה שיש לאדם בעקבות קיום מצוה, היא קרבת ה' שנתנת לו כבר בעולם הזה, וקרבת ה' הזו מעוררת בו רצון לקים עוד מצוה, עוד למוד ועוד חסד - וכל זה מלבד כל מה שיקבל לעתיד לבוא. כאן, בעולם הזה, יש לו כבר גן עדן עלי אדמות, וכלשונו: "כי שכר מצוה היא המצוה עצמה נותנים לו בשכרו, והוא האור המקיפו... והוא יושב ממש כמו בגן עדן, והלא אז נקל לו לעשות מצוה אחרת".

מדי שבת מתארחים בישיבה בחורים חלונים. לאחר השבת אני שואל אותם: "איך הרגשתם בשבת"? הם עונים: "גן עדן"...

איני בטוח שהם יודעים מה זה גן עדן, אבל הצדק אתם. בשבת מטעימים אותם משהו מגן עדן העליון. כל היום הם יושבים ושומעים דברי תורה, מדרשים ומעשיות, יש אכל ושירה. שכר המצוה שלהם הוא עוד מצוה שבאפשרותם לקים, והמצוות הללו מביאות אותם לתענוג עלאי ולדבקות בבורא יתברך.

ובר-מינן גם להפך - כשאדם עובר עברה הוא מקף ברוח טמאה שגורמת לו לעבר עוד עברה, כפי שכותב רבי חיים בהמשך דבריו: "ולהפך, ח"ו, בעברה, הנה הוא אחוז בחבלי בוז, ועברה גוררת עברה". לא בכדי אמרו רבותינו (מגלה כ"ח.) שאסור להסתכל בפני אדם רשע - הסטרא אחרא שהולכת אתו בעשותו עברה בכוחה להזיק. במצב כזה כל המזיקים שולטים עליו, והמסכן לא יכול להבדל מהם.

את הדברים הללו רואים במציאות החיים - אדם עושה עברה כלשהי, ומיד לאחר מכן מתחילה מחלקת בביתו. הגיהנם שיש לו בבית זה שכר העברה שלו. אדם חושב: חטאתי, אבל גמרתי עם זה... אך לא. הגיהנם ממשיך אתו. הוא לא מרגיש הנאה במה שעשה, לא יכול להרגיש דבקות בה'. יש חיץ בינו ובין הקדוש ברוך הוא. יתרה מזאת, גם כשהוא מקים מצוה, הוא לא מצליח להרגיש בה שום טעם. מסביב הוא שומע אנשים אומרים: הרגשתי תענוג גדול בתפלה, הלמוד היום היה תענוג אמתי - והוא לא מבין על מה הם מדברים ומשכנע שהוא לא מרגיש טוב. אין זאת, אלא שהעברה שלו יצרה חיץ, שכר עברה עברה, ואין הוא מצליח לחוש בשום תענוג של קרבת אלוקים. העברה עצמה היא הענש הנורא ביותר.

בהמשך דבריו שם, וכן בספרו "נפש החיים" כותב הגאון רבי חיים מוולוזין, שבני אדם נוטים לדמין את הגיהנם כמקום שיש בו אש פי ששים מהאש של העולם הזה, וכן שרפות, אבל האמת היא שאת הגיהנם האמתי האדם בעצמו בורא במו ידיו בעשותו את העברה. העברה עצמה היא הגיהנם הנורא ביותר שקים!

הגאון הקדוש רבי חיים מצאנז זצ"ל, בעל ה"דברי חיים", שמע כי אחד מחסידיו עבר עברה נוראה. הרב הזדעזע ביותר, אך שתק ולא אמר מאומה. אמרו לו: "רבנו, יש להענישו בחמרה גדולה"! אמר להם: אספר לכם מעשה, כידוע, הכנסיות קבלו כוח שלטון כמעט על כל העולם כלו. כל מחוז וכל עיר נוהגים למנות כמר, שאחראי על מצב הדת שם, ובסמכותו להתערב גם בשאר התחומים כפי הישר בעיניו. בעירה אחת מת הכמר הזקן, ומיד הובא כמר צעיר ונמרץ לשלט תחתיו. הכמר הצעיר רצה להראות שהוא "מטאטא טוב", ומיד החל לבקש שישמיעו לו תאור מדקדק על התנהגותם של אנשי המקום.

זהו כפר עני מרוד - אמרו לו - האנשים כאן בקשי משיגים לחם למחיתם. מעלות השחר הם עובדים בשדה בעבודה מפרכת, ושכרם העלוב כמעט לא מספיק לקנית לחם. כדי לשכח את יגונם, צערם ועצבונם על מצבם הכלכלי, ועל הרעב שבו נתונים הם ובני ביתם, הם אמצו להם מנהג להכנס מדי לילה לפנדק. הם שותים לשכרה, מבזבזים את הפרוטות המעטות שבידם, ובאים לביתם שכורים כלוט. אינם שומעים כלום, וישנים כך עד אור הבקר.

ככה? - התרשם הכמר - מכרחים, אפוא, לתקן את הענין הזה! מיד הודיע כי הוא קורא לכל הכפריים, איש בל יעדר.

כשהתאספו כלם החל נושא בפניהם נאום חוצב להבות בגנות השתיה וההתמכרות לטפה המרה. בסופו של דבר הכריז, כי מעתה ואילך, אוי לו לאדם שישתה. אדם כזה יובא לדין, והכמר בעצמו יפסק את גזר דינו.

הכפריים הלכו לביתם נבוכים ועצובים. לא די להם בכל הצער שלהם על פרנסתם הדחוקה ועל העבודה הקשה בקר ובשלגים, והנה לוקח להם הכמר את הדבר היחיד שהצליח לשמח אותם, ולתת להם מעט חיות בסוף יום עבודה מפרך...

אחד מהם היה כל כך שבור ורצוץ מן הגזרה הקשה, עד שבקש לשכח ממנה ומכל שאר צרותיו. הלך לו לעבר הפנדק, קנה לעצמו בקבוק משקה, גמע את כלו עד תמו, ותוך דקות ספורות מצאו אותו שרוע ומתגולל מתחת לספסלים...

עד מהרה הגיעה השמועה אודות השכור לכמר. הוא נרעש מן החצפה - כל כך סמוך? לא עברה אפלו חצי שעה מאז האיומים שלו, וכבר עובר הוא על הוראותיו בריש גלי.

הוא הכריז כי השכור יובא אליו למשפט, וכל הצבור יתאסף, למען ישמעו וייראו. עד מהרה הגיעו כל הכפריים, כשהם מענינים לראות מה יהיה משפטו של הכמר הנמרץ.

הכמר עמד מול כלם ואמר: "עלי להיות זהיר. הענש שעלי לתת לכפרי אמור להיות בהתאם לחמרת הנסיון - אם הנסיון היה גדול, אתן לו ענש מתחשב יותר, אך אם מדבר היה בנסיון קטן - יהיה הענש חמור ביותר.

אלא שיש לי בעיה אחת - מעודי תינוק ועד עצם היום הזה לא שתיתי אף פעם... איני יודע מה זה יין שרף ומה פשרה של תאות התמכרות לטפה המרה. אין לי בררה כעת, עלי לשתות קבל עם ועדה, כדי להכריע אם אפשר לעמד בנסיון כזה או לא". עד מהרה נמצא שם מתנדב שרץ לפנדק ובקש כוסית וודקה חריף במיחד - עבור הכמר.

קבל הכמר את הכוסית לידיו, גמע אותה, ומיד ירק אותה הצדה. אויי... איך אפשר לשתות דבר כזה?!... כשהתאושש מעט קרא: "הוי, כפרי מסכן, אמרתי בלבי שעלי להעניש אותך על שתיה, אבל כעת אני יודע שעצם השתיה של המשקה המר הזה היא הענש הגדול ביותר שיכול אדם להביא על עצמו... כבר קבלת את ענשך, ואינך זקוק לשום תוספת"...

סים רבי חיים מצאנז ופנה לחסידיו: "אתם מספרים לי שהוא עבר עברה ומבקשים שאעניש אותו, ואני אומר לכם, שדי לו במה שהביא על עצמו. הוא מצוי כעת בטמאה נוראה ביותר, ואין לך ענש נוראי וזועתי גדול ממנה"...

בקדשתו היה רחוק כל כך מן העברה, עד שראה כי אין ענש גדול יותר מעצם מצבו הנורא של בעל עברה. [מתוך הספר 'משכני' להרה"ג ר' ראובן אלבז שליט"א]