באיזה גיל מתחתנים לפי ההלכה? ״בן שמונה עשרה לחופה״

״בן שמונה עשרה לחופה״

המשנה האחרונה בפרק ה של אבות (אבות ה, כא) מונה את שלבי החיים: ״בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות... בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף״. שמונה עשרה הוא הגיל שבו אדם ראוי, אחרי שנים של לימוד, להקים בית.

השולחן ערוך (אבן העזר א, ג) קובע: ״מצוה על כל אדם שישא אשה בן י״ח, והמקדים לישא בן י״ג – מצוה מן המובחר, אבל קודם י״ג לא ישא״, ״ובשום ענין לא יעבור מכ׳ שנה בלא אשה״. הרמב״ם (אישות טו, ב) כותב שהחיוב מתחיל ״מבן שבע עשרה״ – כלומר משנכנס לשנת השמונה עשרה, וכך מנסח הקיצור (קמה, א): ״משנכנס לשנת השמונה עשרה״.

״יושב הקב״ה ומצפה״

בגמרא (קידושין כט ע״ב) נאמר בשם דבי רבי ישמעאל: ״עד עשרים שנה יושב הקב״ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע עשרים ולא נשא – אומר: תיפח עצמותיו״. רב חסדא העיד על עצמו שהתקדם יותר מחבריו משום שנשא אשה בגיל שש עשרה. הדברים מבטאים כמה חשוב בעיני חז״ל שאדם לא יחיה שנים רבות לבדו, בניסיון ובהרהור.

עם זאת, הלשון החריפה מכוונת למי שדוחה את הנישואין מתוך בחירה, ולא למי שמחפש ולא מצא. מי שמשתדל, מתפלל ונפגש – עושה את שלו, והזמן בידי שמיים.

תורה קודם או אשה קודם?

באותה סוגיה (קידושין כט ע״ב) שנו חכמים: ״ללמוד תורה ולישא אשה – ילמד תורה ואחר כך ישא אשה; ואם אי אפשר לו בלא אשה – ישא אשה ואחר כך ילמד תורה״. רב יהודה אמר בשם שמואל שהלכה נושא אשה ואחר כך לומד, ורבי יוחנן אמר בציור חריף: ״ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?״ – והגמרא מיישבת שזה תלוי במקום ובתנאי החיים.

להלכה (אבן העזר א, ג–ד; רמב״ם אישות טו, ב–ג): מי שעוסק בתורה ומתירא שטרחת הפרנסה תבטל אותו – רשאי להתאחר, ומי ש״חשקה נפשו בתורה כבן עזאי״ – אין בידו עוון, ובלבד שיצרו אינו מתגבר עליו.

בת – רק כשהיא גדלה ורוצה

מן התורה אב יכול לקדש את בתו כשהיא קטנה, אבל רב אמר ״אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה״ (קידושין מא ע״א). הרמב״ם (אישות ג, יט) פוסק זאת: ״אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר לפלוני אני רוצה״. וחז״ל מוסיפים שמצווה על ההורים להשיא את ילדיהם ״סמוך לפירקן״ (יבמות סב ע״ב; קיצור קמה, כה) – כלומר לעזור להם להתחתן כשהגיעו לכך, ולא לכפות.

על חובות ההורים כלפי ילדיהם, כולל עזרה בנישואין – במאמר מה ההורים חייבים לילדיהם.

טעויות נפוצות

• להבין את ״תיפח עצמותיו״ כנזיפה במי שמחפש ולא מצא. הדברים מכוונים למי שדוחה מבחירה.
• לחשוב שגיל שמונה עשרה הוא ״חובה״ שמי שמאחר אותה עבר עבירה. השולחן ערוך עצמו מביא היתר ללומד תורה ולמי שיצרו אינו מתגבר עליו.
• לחשוב שההורים מחליטים במקום ילדיהם. חכמים אסרו לקדש בת עד שתגדל ותאמר ״בפלוני אני רוצה״.