פרקי אבות פרק ה משנה כא

ראה השלם הזה להזהיר לאדם על ענין איבוד הזמן כי אין אבדה כאבדת הזמן שאין לה תמורה כלל, ולכן סידר עניני האדם ומעשיו ועניניו כפי שניו ואמר בן חמש שנים למקרא כי בהיות שאז"ל כל תלמיד שאינו רואה סימן ברכה בלמודו בחמש שנים שוב אינו רואה, ע"כ חוק וזמן נתן לאדם שלא ישנה את תפקידו בכל לימוד ולימוד חמש שנים והתחיל ואמר בן חמש שנים למקרא כלומר כי עד חמש שנים יכיר האותיות וגם הנקודות עד שכאשר הוא בן חמש שנים אז יתחיל הוא לקרוא מקרא ויתמיד במקרא עד שיהיה בן עשר הרי שיש לו חמש שנים שיעסוק במקרא עד שיהיה בקי במקרא בחסרות וביתרות בדקדוק האותיות בעתיד בעבר בהווה כי כל זה נכנס בכלל מקרא ואחר אשר הוא בן עשר יתחיל במשנה ויתמיד בה עד שיהיה בן חמש עשרה לשנותה על פה כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב ומבן חמש עשרה עד עשרים יעסוק בגמרא הרי חמש שנים לכל לימוד, ואל יקשה בעיניך איך השוה זמנם חמש שנים לכל אחד ואחד אם איכות הלימודים אינם שוים כי המשנה היא יותר קשה ללמדה מהמקרא והגמרא היא יותר קשה מהמשנה שאם איכות הלימודים אינם שוים גם איכות השנים אינם שוים, כי החמש שנים הראשונים שעוסק במקרא הלא אז קצר מצע שכל הנער וכעיר פרא אדם יולד ולכן צריך כל החמש למקרא וכולי האי ואולי, והמשנה אשר היא ממוצעת באיכותה בין המקרא והגמרא גם אותם השנים הם ממוצעים בענין השכלת הנער והגמרא אשר היא רב האיכות גם החמש שנים אשר מחמש עשרה ועד עשרים איכותם רב בענין ההבנה וההשכלה והימים הראשונים לנגדם כאין באופן תמצא שאיכות השנים ואיכות הלימודים שוים זה לעומת זה ואחר אשר האדם זה לו עשרים שנה בעסק הלימוד אח"כ צריך שיעסוק בענין המעשה כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ולפי שאין בור ירא חטא ע"כ סידר לאדם עשרים שנים הראשונות בלימוד ואף אם אמר בן י"ג למצות הכוונה שאז נקרא איש וחייב בכל המצות, אבל אי אפשר להיות שלם ולרדוף אחר המעשה עד שיהיה בקי במשנה ובגמרא וכאשר הוא בן עשרים אז הוא זמנו לרדוף אחר המצות כי רוב המצות המעשיות נעשים בהילוך הרגלים כמ"ש הדריכני בנתיב מצותיך, וצריך שיהיה רץ כצבי לקיימם ע"כ אמר בן עשרים לרדוף וימשך בענין המעשה עשר שנים עד שיהיה בן שלשים ואח"כ ראוי שיהיה מעשה לאחרים ויוכיח בשער לאנשי רשע לשבר מתלעות עול כי אז יש לו כח ולו זרוע עם גבורה מבן שלשים עד בן ארבעים לכלות קוצים מן הכרם ולהיות מעשה לאחרים ומזכה לחייביא וכאשר הגיע לשנת הארבעים אז ביום ההוא נתן לו בינה והשכל להבין דבר מתוך דבר כמו שאמר הכתוב ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה כי אחר שהוא שלם בלימוד ממה שקבל מרבותיו וגם במעשה אז מגלין לו רזי תורה ויוכל להבין אמרי בינה עד בן חמשים ואז צריך שכל מה שהבין וחדש בתורה ילמדהו לאחרים ולא תמות חכמתו עמו, וז"ש בן חמשים לעצה כלומר שיהיה יועץ ומלמד לאחרים מה שנתחדש לו בתורה ומה שהבין בה:

ואפשר עוד שהשמיענו כי האדם כאשר יצטרך להתיעץ עם שום אדם אל יתיעץ אלא עם מי שהוא מבן חמשים שנה ומעלה ואל יארע לו כאשר אירע לרחבעם בן שלמה אשר הניח עצת הזקנים ונתיעץ עם הילדים וקודם חמשים אין בו עצה נכונה כי בסבי עצה וכאשר הגיע לשנת ששים אז הגיע לזקנה. ואית ספרים דגרסי בן ששים לחכמה וסעד לזה קרא דכתיב בישישים חכמה כלומר כאשר הגיע לששים אז הגיע לחכמה, ואפשר כי אף לפי גרסא זו לא פליגי אהדדי כי מה שאמר לזקנה הכוונה לחכמה כי אין זקן אלא מי שקנה חכמה ונוטריקון זקן ז"ה קנ"ה ועל הרוב ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה וכשהגיע לבן ששים אז הגיע לזקנה ואז קנה חכמה:

אמר עוד בן שבעים לשיבה להודיע לאדם זמן השיבה כדי שישתדל לקיים בו מקרא שכתוב מפני שיבה תקום כמו שפירשו בספר הזוהר קודם זמן השיבה תקום ותתגבר על יצרך כי אינו דומה מי ששב בתשובה קודם זמן השיבה לאשר הגיע זמן השיבה ועדיין משארות האשמות צרורות בשמלתו על שכמו ועל כן הודיע זמן השיבה:

ואמר עוד בן שמונים לגבורה כלומר אף אם האדם הגיע לשמונים שנה אל יתייאש מלהתגבר על יצרו באמרו כי אחר שהגיע לשמונים לא יסיתהו היצר הרע עוד כי אין בו כח שהרי מצינו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ועל כן אמר בן שמונים לגבורה כלומר עדיין הוא צריך להתגבר על יצרו:

ואפשר עוד שהוא על דרך ואם בגבורות שמונים שנה כלומר כי גבורה גדולה היא מי שחי בדורות האלו שמונים שנה לפי שימי שנותינו שבעים שנה, וכאשר הגיע לבן תשעים אז הוא לשוח לשון שיחה ודיבור כלומר אז אין בו כח לחטוא בכלי המעשה כי תשש כחו כנקבה ואין צריך להתגבר על יצרו בענין מעשה העבירות כי אין כחו אלא בפיו לשוח ולדבר וצריך שישמור דרכיו מחטוא בלשונו. וכאשר הגיע לשנת המאה אז אין בו כח כלל אפי' לדבר והוא כאלו מת ובטל מן העולם, ואשמעינן בזה כי לא ימתין האדם לשוב בתשובה עד בן מאה כי תשובתו אז הוה לה כאלו לא עשאה וכמו שהאדם אשר כבר מת ואחר מיתתו בעוה"ב הוא בודאי מתחרט ממעשיו הרעים ולא יועיל לו כי עיקר התשובה הוא בהיותו מלובש בחומר והוא העוה"ז כן השב בן מאה שנה כאלו מת ובטל מן העולם ועיקר התשובה הוא כאשר יש לאל ידו לעשות רע. אח"כ מצאתי להר"מ אלשקאר קרוב לזה בביאור בן מאה וכו':

ורבינו עובדיה ז"ל כתב בן שמונה עשרה לחופה י"ט אדם כתיב מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן אלהים את הצלע חד לגופיה פשו להו י"ח לדרשא. בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים צריך הוא לחזר אחר מזונות. פירוש אחר בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים. בן שבעים לשיבה דכתיב בדוד וימת בשיבה טובה וימי חייו היו שבעים שנה. בן שמונים לגבורה דכתיב ואם בגבורות שמונים שנה. בן תשעים לשוח הולך שחוח וכפוף. ויש אומרים לשון שוחה עמוקה עכ"ל:

והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב יש ספרים שגורסים אחר משנת יהודה בן תימא משנת שמואל הקטן בנפול אויבך אל תשמח. ויש גורסין אחר משנת הוא היה אומר עז פנים לגיהנם משנת בן בג בג:

בן חמש שנים למקרא יש מפרשים לאותיות וי"מ שבן שלש שנים לאותיות ומצאו סעד במדרש בפסוק כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' בפריה של תורה הכתוב מדבר כמ"ש נוצר תאנה יאכל פריה והעץ הוא הולד וביאת הארץ יציאתו לאויר העולם ואמר שכל שלש שנים ערלה ובשנה הרביעית קדש הלולים כלומר הקדישהו לה' ללמדו אותיות ובשנה החמישית להוסיף לכם תבואתו שיהיו מוסיפים בלמודו ויכניסוהו למקרא ממש והוא שאמר כאן בן חמש שנים למקרא. בן י"ג למצות סמכוהו במדרש מדכתיב עם זו יצרתי לי ז"ו בגימטריא י"ג. בן י"ח לחופה רמוז במקרא מדכתיב והוא אשה בבתוליה יקח והוא בגימטריא י"ח. בן עשרים לרדוף כלומר שאם לא נשא עד כאן יהא רודף לישא ולא ימתין עוד בשום פנים שלא ישתקע בהרהורים רעים. בן תשעים לשוח שהולך בכפיפת קומה ונמאס לבני העולם ואין ראוי לו לשוט הנה והנה אלא שיתכבד בביתו ויתפלל לה'. ויש שקורין אותו בסיבולת מלשון לשוח בשדה עכ"ל:

והר"ם אלשקאר ז"ל כתב הוא היה אומר בן חמש שנים וכו'. בא להודיענו מהדעת הנפסד שאומרים שאין הפרש מהאדם לבעלי חיים, ואינו כן שהרי האדם בתחלת יצירתו נמשל כבהמות כמו שאמר הכתוב ועיר פרא אדם יולד וכשמוסיף בשנים מוסיף כח שכלי ושלמות מה שאין כן בבעלי חיים אשר מעת לידתן הם קונים השלמות אשר יקנו אחר גדולתן, וז"ש שור או כשב או עז כי יולד שבשעת לידתו נקרא שור או כשב ואינו מוסיף עוד שום שלמות, לז"א תרצה להבחין מי הוא הנקרא אדם ויש לו יתרון על הבהמה כשתראה שהוא בן חמש שנים והוא בקי במקרא:

בן עשרים לרדוף הנה עד עשרים הוא עיקר החיוב על האב שילמד את בנו תורה ויחנך אותו במצות ולהשיאו אשה, אמנם כשיהיה בן עשרים כבר יצא האב מחיובו והנה צריך הוא להשתדל מעצמו ולרדוף אחר עשיית הפעולות הטובות. ויש אומדים לרדוף אחר מזונותיו כי כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. בן שמונים לגבורה הודיענו כי הזקן כזה שיחטא ראוי הוא למדת הגבורה אשר היא מדת הדין הקשה לפגוע בו ומזה אמרו שאחד מג' ששונא השי"ת הוא זקן מנאף עכ"ל:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב בן עשרים לרדוף פירוש אחר שלמד חמש שנים גמרא ירדוף אחר החכמות המביאות אותו לדעת את השם יתב' מדרך פעולותיו כענין נדעה נרדפה לדעת את ה' וכן הכתוב אומר דע את אלהי אביך ועבדהו וכן אשגבהו כי ידע שמי. וגם אם אחר חמש שנים לא ראה סימן יפה בלמודו ירדוף אחר מזונותיו. בן תשעים לשוח, לשוח לשון שיחה לשיח בדברי תורה שאינו יכול ללמוד ולראות ולהבין בספרים אלא יסיח לאחרים מה שכבר למד עכ"ל:

והריטב"א ז"ל כתב בן ששים לבינה ויש שגורסין לחכמה והעד בישישים חכמה בישישים נוטריקון בו ששים עכ"ל:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב בן ששים לזקנה להורות שניצול מכרת. בן שבעים לשיבה לכבדו. ועוד דאז"ל ביש נוחלין בישיבה הלך אחר החכמה ובמסבה הלך אחר הזקנה, וגם מה שמובא בפרק כל הגט על משנת המביא גט והניחו זקן נותנו בחזקת שהוא קיים ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות עכ"ל:

ורבינו אפרים ז"ל כתב בגבורתו של מקום חי ולא מכח שהיה בו כי מכאן ואילך אין כח באדם עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב בן תשעים לשוח לשון שיח ומערה כלומר ראוי הוא לקבורה. וי"מ מלשון שיח שאין לו לעסוק אלא בדברי תורה כי קרבו ימיו עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב בן תשעים לשוח שאין ראוי עוד למלאכה אלא לשוח לשון שיחה לדברי תורה וחכמה עכ"ל:

והרי"א ז"ל כתב בן חמש שנים למקרא וכו' ראוי שתדע שהזמנים האלה שיזכור כאן הם כולם לענין הלימוד זמני ההתחלה לא זמני התכלית כי הנה לא אמר שעד ה' שנים יעסוק במקרא ולא עוד כמו שעושים עוד היום האשכנזים כי אם מבן ה' שנים יתחיל להתלמד במקרא ובן עשר ראוי שיתחיל במשנה לא שיפסוק מהמקרא עדיין אלא שיוסיף עליה דבר מהמשנה ובן חמש עשרה לגמרא שהיא ידיעת הוויות המשנה ופירושם כי החמש שנים הראשונות יהיו במשנה בעבור שיהיו שגורות בפיו ערוכה בכל ושמורה ובן חמש עשרה יכנס להבנת פירושו. וראיתי מי שפירש בן חמש למקרא ללמוד קריאתה על ספר ועל פה וכן המשנה בן עשר שיהיו שגורות בפיו ובן ט"ו לגמרא הוא כולל לפירוש הפסוק ופירוש המשנה כי משם ואילך יתחיל ללומדו מעצמו. בן עשרים לרדוף שהוא קל המרוץ והדם רותח. וי"מ לרדוף אחר התאוות אם לא נשא אשה עד אותו הפרק. בן מאה כאלו מת ובטל מן העולם שכחותיו בטלים ודבריו אינם נשמעים ואור עיניו גם הם אין אתו. וכל זה ממה שיורה שאין לאדם להתעסק מאד בענינים הגופיים החומריים כי הכל כלה ונתבטל רק ביראת ה' כי היא העומדת לאדם לעולמים שממנה יעשה עיקר בנערותו בבחרותו ובזקנותו עכ"ל:

עוד כתב החכם הרב רבי אברהם בן עזרא בפיוט אשר עשה סדר מדרגות שנות האדם וימיו לא לענין הלימוד כי אם כפי תכונות השנים וטבעיו באופן אחר. ואזכרהו לך פה כי הוא מאמר נחמד ויפה עשאו ליום הכפורים. ותארו כן:

בן אדמה יזכור למולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:

קום והצלח אמרו לבן חמש. מעלותיו עולים עלות שמש. בן שדי אם ישכב ואל ימש. צוארי אב יקח למרכבתו, כי לעת קץ וכו':

מה תאיצון מוסר לבן עשר. עוד מעט קט יגדל ויוסר. דברו לו חן חן ויתבשר. שעשועיו יולדיו ומשפחתו, (כי וכו'):

מה נעימים ימים לבן עשרים, קל כעופר דולג על ההרים. בז למוסר לועג לקול מורים. יעלת חן חבלו ומלכודתו. (כי וכו'):

בן שלשים נפל ביד אשת. קם והביט הנו ביד רשת. לחצוהו סביב בני קשת. משאלותיו בניו ולב אשתו, (כי וכו'):

נע ונכנע משיג לארבעים. שש בחלקו אם רע ואם נעים. רץ לדרכו ויעזוב לרעים. עמלו ויעמוד במשמרתו, (כי וכו'):

בן חמשים יזכור ימי הבל. יאבל כי קרבו ימי אבל. בז בעיניו את כל יקר תבל. כי יפחד פן קרבה עתו, (כי וכו'):

שאלו מה היה לבן ששים. אין מעשיו ברים ושרשים, כי ידיו דלים ונחלשים. לא יקומון אתו במלחמתו, (כי וכו'):

אם שנותיו נגעו אלי שבעים. אין דבריו נראים ונשמעים. רק למשא יהיה עלי רעים, מעמס על נפשו ומשענתו, (כי וכו'):

בן שמונים טורח עלי בניו, אין לבבו עמו ולא עיניו, בז ולעג לבניו ולשכניו, ראש בכוסו ולענה פתו, (כי וכו'):

אחרי זה כמת יהי נחשב. אשרי איש נחשב כגר תושב. אין בלבו רעיון ולא מחשב. רק באחרית נפשו ומשכרתו. כי לעת קץ ישוב ליולדתו:

והחסיד ז"ל כתב בן תשעים לשוח להתפלל תמיד כי לפירוש האחר היה ראוי לומר לשיחה ועוד לא מצינו הקבר נקרא שוחה ועוד אחרי שנקבר בן תשעים איך ימות בן מאה עכ"ל:

והר"י בר שלמה ז"ל כתב הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא וכו'. אין אלו דברי רבי יהודה בן תימא וגם אינם מסדר מסכתא זו אלא שחכמים הסמיכום והוסיפים כאן ודברי שמואל הקטן הם. ויש נוסחאות שכתוב כאן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וכו'. בן עשרים לרדוף י"מ למלחמה שכיון שנשא בן י"ח שנה ושמח שנת י"ט עם אשתו אשר לקח יכול לצאת למלחמה. ויש אומרים לרדוף אחר למודו לחזור מה שלמד שהרי למד כל צרכו וכה"א הלא כתבתי לך שלישים וגו' חמש למקרא וחמש למשנה וכו' מכאן ואילך יחזר למודו כדי שתדע להשיב אמרים אמת לשולחך. חילק חכם זה ימי האדם לחלקיו ושם לכל חלק הראוי לאדם לעשות בו לומר לך שהמחלק ימיו כמו שצוהו אינו מאחר מלעשות הדבר בזמנו ועליו נאמר ודבר בעתו מה טוב עכ"ל:

הוא היה אומר. הוא היה אומר שמואל הקטן. בן חמש למקרא כל השנים הללו הם שלמות והראיה בן שלש עשרה למצות שהם שלש עשרה שלמות וביום ראשון משנת ארבע עשרה נתחייב במצות כמו שנזכר בפרק מי שמת ובפ' בא סימן ובאחרון מיומא ודבר זה נלמד מן הערלה שהיא אסורה לשלש שנים אפי' בהנאה וברביעית מותרת על ידי פדיון ובחמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו וזו אסמכתא היא בויקרא רבה ובילמדנו אבל בגמרא אמרו בפר' לא יחפור ובכתובות פר' נערה שנתפתת' אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר משית לא תקבל מכאן ואילך קבל וספי ליה כתורא כי חמש שנים ראשונים עדיין הוא רך ואין מטילין עליו אימת הרב ואביו מלמדו בתוך ביתו תורה צוה לנו ושמע כמו שנזכר בסוכה פרק לולב הגזול ובפרק נערה אמרו אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה והיה נראה כי אין זה כדברי המשנה על כן היו מפרשין בר שית למקרא כיון שנכנס בשנת שש וזה הפירוש אינו נראה שכל שנים הנזכרים כאן הם שלמות על כן נראה שהמשנה דברה שאביו מלמדו מקרא בתוך ביתו ואמרה לי אם לשלחו לבי רב אחר שהרגילו אביו שנה אחת בבית ואפשר לחלק בזה בין בריא לחלוש כמו שחלקו שם בגמרא שהבריא לחמש והחלוש לשש:

בן עשר למשנה. שכן מצינו בלויים שכתוב אחד אומר ומבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד בן עשרים וחמש לחינוך בן שלשים לעבודה מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה כמו שנזכר בחולין ובספרי אם כן זמנו הוא מבן חמש למקרא וללמוד משנה כשיהיה בן עשר:

בן שלש עשרה למצות. למדנו משמעון ולוי שכתוב בהם אחי דינה איש חרבו ואותו היום בני שלש עשרה שנה היו שיעקב עמד בבית לבן עשרים שנה שנאמר זה לי עשרים שנה בביתך ואחר שבע ראשונים נשא לאה וילדה לו בנים ובשתי שנים נולדו לו ראובן שמעון ולוי לפי שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד וכשתסלק שבע שני העבודה ושתי שנים מלידת שלשה בנים נשארו י"א שנה ללוי השלישי ונאמר ויעקב נסע סכותה בקיץ ויבן לו בית בחורף ולמקנהו עשה סוכות בקיץ הרי כאן י"ח חדשים וששה חדשים עשה בדרך הרי כאן שתים וי"א הרי כאן י"ג שנים ואז נקרא לוי איש. ובמדרש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו בגימטריא ז"ו שלש עשרה שנה ואז תהלתי יספרו. ועוד כי בזמן הזה ראוי להוליד ונקרא איש כמו שנזכר בפ' בן סורר ומורה וזה הלכה למשה מסיני כי פרקי בן ובת הם הלכה למשה מסיני כמו שנזכר בנדה בפרק יוצא דופן:

בן חמש עשרה לתלמוד. שבתוך חמש שנים שהתחיל ללמוד המשנה מתחלת עשר עד סוף חמש עשרה ידע המשנה שזה הוא השיעור לתלמיד הרואה סי' יפה בתלמודו ואז יעסוק בתלמוד שהוא פי' המשנה כי כן היה מנהגן חמש שנים לומד ארבעה ועשרים וחמש שנים שתא סדרי משנה ואח"כ עוסק בתלמוד ובגמ':

בן שמנה עשרה לחופה. כנגד שמנה עשרה אדם הכתובים בפרשה מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע ואם תאמר תשע עשרה הם הוציא אדם לגופו והשאר לדרשה ויש אומרים והוא כחתן יוצא מחופתו הוא בגימטריא שמנה עשרה והוא אשה בבתוליה יקח:

בן עשרים לרדוף. כי חמש שנים למד תלמודו שכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות חמש למקרא חמש למשנה חמש לתלמוד והיינו עשרים ואח"כ מחזר על תלמודו שהרי למד כל צורכו והיינו בן עשרים לרדוף שירדוף אחר תלמודו. יש מפרשים בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו שיש לו ריחים בצוארו שכבר נשא אשה והוליד בנים בשתי שנים וכבר עסק בתורה ועתה יעסוק בדרך ארץ. ויש מפרשים בן עשרים לרדוף אותו מן השמים שאין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שלא נענשו דור המדבר אלא אותן שהיו בני עשרים ומקרא מפורש הוא. ובשבת פרק רבי עקיבא אמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת ומפני עונש המחלוקת הוא שנענשי' בידי שמים אפילו הקטנים כמו שנענשו במחלוקתם של דתן ואבירם אפילו טפם אבל בשאר עבירות בית דין של מטה מענישין בני י"ג שנה ובית דין של מעלה מענישין בני עשרים שנה כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת קרח:

בן שלשים לכח. מלויים שמבן שלושים שנה היו מקימין המשכן ומפרקין אותו וטוענין העגלות ונושאין בכתף:

בן ארבעים לבינה. כמו שאמרו בראשון מע"ז דלא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין כמו שמצינו במשה שלא רמזה להם לישראל עד ארבעים שנה משנתנה תורה שהרי הפסוק אומר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימי' והשכינה אמרה אותו ועד שנת הארבעים אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת מכאן שאין אדם עומד על דעת רבו עד שלומד לפניו ארבעים שנה:

בן חמשים לעצה. למדנו מן הלויים שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד אלא מה יעשה ושרת את אחיו לתת להם עצה:

בן ששים לזקנה. במס' מועד קטן בפ' ואלו מגלחין אמרו מת לששים שנה זו מיתת כל אדם ודור המדבר היו בני עשרים והיו במדבר ארבעים שנה הרי שמתו לששים שנה וכן אמרו בירושלמי במס' בכורים ואמר מר זוטרא מאי קראה תבא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא ששים הוו:

בן שבעים לשיבה. מדוד שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו וימת בשיבה טובה בדברי הימים ואע"פי שכל שנותיו של שמואל הרמתי לא היו אלא חמשים ושתים שנה ונאמר בשמואל ואני זקנתי ושבתי כבר פירשו זה בראשון מתענית לפי שקפצה עליו זקנה שלא יהיו הבריות מרננין עליו שמת בחור והקב"ה היה רוצה להמליך דוד ושימות שאול ושמואל לא היה רוצה שימות בחייו ולפי זה קפצה עליו זקנה כאלו היה בן שבעים ולזה אמר ואני זקנתי ושבתי. וזו היא הזקנה הטבעית שימות האדם שבעים שנה שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואז נראית באדם השיבה והם השערות הלבנות כי הכח כבר הוא תשוש ואינו יכול לעכל המזון ונשאר במעיו בלתי מעוכל ונהפך ללבן כמו הלחם המתעפש שעולה בו חלודה לבנה והשערות הם שואבות מאותו לובן כמו הירקות ששואבו' המים ונהפכות השערות מפני זה משחרות ללובן ועל כן היה שער לבן סימן טומאה בנגעים כי אין הלובן אלא מחמת תשות כח שיש באדם מפני זקנה או חולי וכבר נמצאו אנשים הלבין שער ראשם מפני חולי וכשהבריאו חזר כמו שהיה וזה ראיה כי הלובן אינו אלא מפני חולשה ולזה מתחלת השיבה בצדעים שהוא מקום חלוש מאד עד שהמכה לחבירו בצדעיו ימיתנו. ואומרים חכמי העכו"ם כי לא תמצא השיבה כי אם בבני האדם אבל בבהמות והחיות אינה נמצאת שיתהפך שערם ללובן מחמת זקנה. ויש אומרים כי הסוס תמצא בו השיבה והכורכיא היא הפך שמתהפך מלובן לשחרות מפני זקנה. וחיי ימי האדם שבעים שנה כי הוא מספר שבעה על שנים עשר על עשרה כי השנה מחוברת משנים עשר חדש לפי שבכל חדש עומדת החמה במזל אחד וכשהקיפה שנים עשר מזלות נגמרה השנה וכששמשו שבעה כוכבי לכת כל אחד שנה היו שבע שנים ולזה נבחרה שנת השמטה לשנה השביעית וכששמטה כל שמטה עשר שנים כנגד עשרה רקיעים שנא' כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך שהם עשר כמנין האצבעות אז היו שבעים שנה וכן מצינו מספר השבעה משמש בכל גבולי החליים והוא מענין זה שהשביעיות כולם לפי תשמיש שבעה כוכבי לכת היו ימים או שנים או עשיריות שנים. ובדורות הללו כבר חלשו כחות האדם בשבעים שנה ואלו הן החיים הטבעיים ואלו היה כח האדם יותר חזק היה אפשר שיגיע לשבע מאות שנה שהוא עשר פעמים וכן היו שנות הראשונים לפי שנולדו מאדם שלא נברא מטיפה סרוחה כמונו אלא עפר מן האדמה והיה כחו חזק מאד וחיו שבע מאות שנה ויותר דרך זרות כמו ששנותינו היום מגיעים לשמונים דרך זרות כמו שנא' ואם בגבורו' שמונים שנה וכבר מצינו למך שחיה שבע ושבעים ושבע מאות כולם שביעיות כי זה הוא המספר הטבעי ואם יש יותר או פחות הכל הוא שומר זה המספר זה נראה לי סיבת אריכו' ימי הראשונים. ורבינו משה ז"ל אמר שהיו היחידים ההם בלבד מתנהגים בהנהגת הבריאות ולזה היו מתקיימים כל כך. ורבינו משה בר נחמן ז"ל חלק עליו ואמר שאי אפשר להנהגה להוסיף משבעים לתשע מאות והוא ז"ל נתן טעם לדבר לפי שהאויר היה זך ואחר המבול נתקלקל וגם זה רחוק שיגרום קלקול האויר כל זה השינוי וגם ראינו שהנולדים אחר המבול חיו הרבה. ורז"ל בבראשית רבה נתנו טעם לאורך הימים מפני התקופות והחשבונות והמזלות כי התקופות וחכמת המזלות צריכה זמן מרובה לדעת מהלכי המזלות ולולי אריכות החיים לא היו מגיעים אל זה. וזה אמת הוא ויותר נכון מהכל ולפי ששורש כל אלו הדברים הוא מספר שבע' אמרו חז"ל שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כי האלף האחד לעולם כמו עשר שנים לאדם. ודע כי חכמי הטבע אומרים כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקיפו ביום אחד וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן כמו מי שהוא מתעסק בשחוק ובדברים המשעשעים אותו ידמה לו שהיום קצר הפך החולים ואשר הם מצטערים ידמה להם שהלילה ארוך כמו' שאמר הכתוב מתי אקום ומדד ערב ואמרו חז"ל בילמדנו על הכתוב שאמר בואלה שמות בימים הרבים ההם שהיו ימים של צער מפני הגלות וכן בימים רבים של זבה מפני שפורשת מבעלה וכן בימי' רבים של רעב שהיה בימי אליהו שלא היה אלא שנה שלימה וחדש מכאן וחדש מכאן כמו שנזכר בירושלמי פרק חזקת וקרא בו הכתוב שלש שנים לפי שהיו ימים של צער לפי שהיו כוספים מתי יעבור אותו זמן וצופים בו ומי שאינו מרגיש בתנועה כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם ידמה להם הזמן הארוך זמן קצר ולא יפעל בהם הזמן כלום. כמו שספרו הפילוסופים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי"ש בהדבקם בשכל הפועל שלא הרגישו בתנועה ולכן לא הרגישו בזמן כי הזמן מקרה נמשך לתנועה וכן הזכירו חז"ל על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה והזמן לא פעל בו כלום כאלו לא היה אלא שינה של לילה אחת. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד התורה מפי הגבורה לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום ולא רעב ללחם ולא צמא למים וזכה לקירון עור פנים הפך הרעב שמתכרכמין פניו ושב אותו קירון טבעי לא מקרה עד יום מותו שנאמר בו לא כהתה עינו ולא נס לחה ובמדרש תנחומא רמזו שמשה רבינו ע"ה לא היה מרגיש בזמן וזהו שאמרו מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא כשהקב"ה מלמדו תורה שבכתב ידע שהוא יום וכיוצא בזה אמרו בואלה שמות רבה וזהו ענין אליהו ז"ל שהוא עדיין חי וקיים לפי שהוא בשמים עם המלאכים למעלה מהתנועה וכיון שהוא למעלה ממנה הוא למעלה מהזמן והזמן אינו פועל בו וזהו סיבת קיום אנשי התחייה בעולם שכולו ארוך והשם יזכנו להיות מהם אמן:

בן שמנים לגבורה. וזהו לשון הכתוב ואם בגבורות שמנים שנה שאם כחו של אדם הוא חזק יגיע לשמונים וכתבו חכמי הטבע כי סיבת ההוייה התמידית שאינה משתנית שיבא שמעון אחר ראובן ולוי אחר שמעון וכן לעולם היא התנועה הראשונה היומית כי זאת התנועה היא נמצאת בענין אחד וסיבת ההוייה וההפסד היא הויית ראובן והפסדו היא התנועה שיש לשמש בגלגלו לפי שאינה בענין אחד אלא פעם יקרב ממנו בהיותו במזלות הצפוניים ופעם ירחק ממנו בהיותו במזלות הדרומיים ואנו רואים כי בקרבתו ממנו נעשים ההויות והצמחים מתיבשים על כן יראה שזמן הבחרות והגדול הוא שוה לזמן הזקנה והירידה ולפי שהרופאים אומרים שהגדול הוא עד חמש ושלשים שנה יהיה זמן הירידה עד שבעים שנה אם אין שם סיבות מקרייות מהפסד אויר או הנהגה רעה ואפשר שיחי' יותר משבעים שנה בטוב ההנהגה ועל זה אמר התנא בן שמונים לגבורה וזה שאמרו הטבעיים אמת הוא כי אנו רואים שזמן העיבור משוער הוא בתנועת הלבנה כן קץ האדם הוא משוער בתנועת השמש וכבר פירשתי יותר למעלה ממה שפירשו הם טעם למה היה קץ האדם מקיף בשביעיות וגם פה שחלקו המיתה לשלשה מינים מיתה טבעית ומיתה אלהיית והיא מיתת מגפה ומיתה מקרית והיא בפשיעת האדם בעצמו מקרא מלא הוא שנא' חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה אם ה' יגפנו הוא ההפסד באויר יומו יבא ומת היא מיתה טבעית והוא הקץ הקצוב לפי טבעו או במלחמה ירד ונספה מיתה מקרית בפשיעה ורוע ההנהגה וכן פירש בעל הכוזר ז"ל:

בן תשעים לשוח. הולך שחוח וכפוף. ויש מפרשים לשון שוחה עמוקה לשון קבר. ויש מפרשים לשון תפלה כמו לשוח בשדה בסי"ן שאין לו עסק אלא בתפלה. ופירש רבינו יונה ז"ל בספר שערי צדק כי כוונת התנא בהזכירו זמני הזקנה הוא להעיר אוזן לאדם שיתעורר בתשובה כשיראה שהוא בא בימים וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו ולא יהיה מאותן שנא' עליהם גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע ואמרו כי פילוסוף אחד כשראה לובן שערו אמר אלו הם שלוחי המות:

בן מאה כאלו מת ובטל מן העולם. שלא נשארה בו לחלוחית וכמת הוא בחייו וכל זה בדורות הללו בלבד וכן על צד הטבע אבל על צד הרצון האלהי אפשר להוסיף על הקץ הקצוב כדעת מי שאומר זכה מוסיפין לו כמו שנזכר בפרק החולץ ויש ללמוד ממה שאמר בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה דין מדיני התורה כי לדברי אנקלוס שהוא מתרגם מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא וזהו יניק וחכים אם כן והדרת פני זקן נדרש לזקן אשמאי פירוש בור מתרגומו של אנקלוס והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וכשהגיע לששים הרי הוא זקן וחייבים לעמוד מפניו ולדברי איסי בן יהודה שדורש יניק וחכים מן והדרת פני זקן שאין זקן אלא מי שקנה חכמה ומפני שיבה כל שיבה במשמע אם כן אינו חייב לעמוד מפני זקן שלא למד חכמה עד שיהיה בן שבעים שאין קרוי איש שיבה אלא בן שבעים:

בן עשר. מ"ש תי"ט בשם רש"י תלמוד ערוך הוא ספ"ק דחולין (דכד"א):

בי"ג למצות. פרע"ב ותי"ט משם רש"י החשבון שהיה לוי בן י"ג במעשה שכם. שהניח ששה חדשים שעשה בדרך מארם נהרים עד סוכות. וכתב שרש"י בפירוש החומש לא דייק. שפירש ששה חדשים בבית אל. שהוא אחר מעשה שכם. עכ"ד. והם תמוהים מאד. שכפי הנראה נתעלמה ממנו גמרא ערוכה ספ"ק דמגלה. דמני להו כדברי רש"י על התורה. והם דברי ס"ע. א"ה שקיל כל הני תנאי מעלמא. ואזיל בתר פירוש מיוחס לרש"י. דלא ידענו מנו. ולאו בר סמכא הוה כלל (כאשר הראית לדעת זה. ואב"א דיקא נמי אליבא דש"מ ורש"י עה"ת. דהא כי דייקינן אשתכח דלוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוה בההיא שעתא כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם וג"ח משם ואילך. נמצא החשבון מכוון ומדויק:) ועל כרחך אתה אומר לדברי אותה סוגיא. שלא היה נחשב כלל אותו זמן שהלך מארם לסוכות. להביאו בחשבון. כי מעט הוא ומובלע במשך שני עכבתו בארם. שהרי אינו מונה אלא י"ח חדשים לסוכות. וששה לבית אל. עד שהגיע אל אביו. שמכללן אתה מוצא כ"ב שנה שפירש יעקב מאביו שלא ברשות. ונענש כנגדן בכ"ב שנה של פרישת יוסף. ואם כדברי המפרש הבודה מלבו דברים. א"כ כ"ב ומחצה היו. ואת"ל משום שלא היה שנה שלימה לית לן בה. אי הכי הוה ליה לתלמודא למשתק מששה דבית אל לגמרי. ולמאי קחשיב להו. ואי אפשר שיהא מפרש זה חכם יותר מבס"ע. ומבעל התלמוד. ומרש"י האמיתי. וכל המפרשים בכלל. אין מי שערער בדבר. אבל הוא הדבר אשר דברתי כמה פעמים. דהך פירושא עולבנא דמדפיסים הוא. בוקי סריקי תלו ברש"י. לא רש"י חתים עליה ולאו דסמכא. אלא בדותא ובורכא. ותי"ט שביק תנאי ואמוראי ואזיל בתר איפכא (כה"ג עפ"ה דיומא) קבע לשבשתא. ודחי למתרצתא. רש"י דחומש דדייק טובא כרחבה דפומבדיתא. איברא לא צריכינן להך בדותא. ואפ"ה ניחא קצת מ"ש בפי' מתניתין. דאיכא למימר לוי בשנת שלש עשרה הוה קאי האי שעתא. דהא ודאי הנך שיתא ירחא דקחשיב תנא לבית אל. לאו דוקא לבית אל לחוד קאמר. אלא כייל כל ימי עמידת יעקב בשכם. ובבית אל. ובמגדל עדר. עד דאתי לבי יצחק אבוהו לממרא. כולהו הנהו עובדי. בהני שית ירחי דמני לבית אל הוו. אשתכח דעכ"פ לוי בתליסר קאי בההוא עובדא דשכם. אבל בן י"ג שלמות ודאי לא הוה (ולא בן י"א גמורות כשיצא מבית לבן) ודי בקירוב זה. ואין אנו אחראין לפירושו זה. שאין לו שורש. ופשיטא דליכא למגמר מדורות ראשונים דקמי מתן תורה. לענין חיוב מצוה (ואפי' בימי דוד היו נקראין איש בני ח'. שכבר הולידו כדאי' בפ"בס) אלא קצת רמז לדבר הוא:

בן עשרים לרדוף. במלחמה. לנצח ולכבוש אויביו. שכן מבן עשרים ולמעלה. יוצא בצבא. כ"פ בד"ח ונכון הוא. ואע"פ שלא נשלם תוקף הכח עד שיהא בן שלשים. שאז תכלית גידול גוף האדם:

[בן מ' לבינה. ערע"ב ותי"ט. ויל"ד שהרי לא היו במדבר רק ל"ט שנה בלבד. כמ"ש בס"ד בהגהת גמרא דפפ"מ. ומ"ש בתורה ארבעים. צ"ל עד"ה במספר ארבעים. סמוך למ'. א"ה ממ"ש ע"ס ימי מדבר בצרן טפי מארבעה עשר חדשים:]

בן ששים לזקנה. דכתיב תבוא בכלח אלי קבר כו'. מימי תמהתי על זאת. שלמדו חז"ל מכאן למיתת ששים. והרי איוב מת זקן ושבע ימים. וחיה ק"מ שנה אחר שנסתלקו יסוריו. ולא עוד אלא שאפי' קודם שלקה ביסורין. כבר היה בן שבעים. שכן הוכפלו שנותיו אחר זאת. כמ"ש ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. וכן שנו בס"ע כל שנותיו של איוב ר"י שנה. משעה שירדו אבותינו למצרים ועד שיצאו והכי איתא נמי ספ"ק דבתרא. אי הכי מאי קאמר ליה אליפז. וי"ל ה"ק ליה. אין לך להצטער ביותר על יסוריך שאתה חשוב בהן כמת. שהרי כבר היית ראוי למות בהיותך בן ששים. שהיא מיתה בינונית של כל אדם. ואתה השגת כבר שבעים. שהיא השיבה. נמצא מה שאתה חי יותר. אינו חשוב מכלל חיי אדם סתם. והם ימי הרעה שאין בהם חפץ אם לא בדרך פלא. לכן לא הפסדת יותר משאר בני האדם הבאים בימים הרעים לעת זקנה. ויתר אתה עליהם שאכלת כל ימיך עד שבעים בטובה. מעתה לא תתרעם אם מצאוך רעות הימים. היתרים ועודפים על חיי אדם הפשוטים:

בן מאה כאלו מת. צ"ע אם כוונת התנא באריכות לשון זה. לפטרו מן המצות. ומסתברא דלענין דינא אין חילוק בין בן עשרים לבן מאה או מאתים כל שעודנו חזק בכחו. מוטל עליו לקיים המצות בכללן. כבחור בלי הפרש. ואין צורך לומר שאין לחלוק ביניהן לעונשין שבתורה. ואם חלוש הוא. נדון כחולה לענין י"כ ולשאר המצות המעשיות. אבל נראה שאין סומכין על דעתו כלל. לא לעצמו ולא לאחרים לא להקל ולא להחמיר דסתמיה דעתא קלישתא היא. אם לא שרואים בו גם שכל חזק והבנה טובה והכרה יתרה: