ויקרא כב, כט

לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם ומהו הרצון, ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים. ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:

וַאֲרֵי תִּכְּסוּן נִכְסַת תּוֹדְתָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְּסֻנֵהּ

וַאֲרוּם תִּכְסוּן נִכְסַת נִכְסָא לִשְׁמָא דַיְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְסוּן

וטעם וכי תזבחו זבח תודה. שיאכל ביום אחד בעבור שהזכיר שור או שה שלא ישחט ביום אחד והוסיף על הפרשה הכתוב בצו את אהרן מלת לרצונכם:

לרצונכם תזבחו. ביום ההוא יאכל. יהי רצונכם וכונתכם בעת שתזבחו שביום ההוא יאכל. וזה כי אני ה'. פועל פעלתי תמימה ונותן גבול על שלימות בלתי מקבל הפחות והיתר:

וכי תזבחו סמך לאותו ואת בנו רמז למה שאמרו בד' פרקים בשנה צריך להודיע אמו מכרתי היום לשחוט וכל הפרקים ברגלים לכך סמך אותו לרגלים:

וכי תזבחו זבח תודה וגו׳. מקרא זה לכאורה אין בו חדוש על המפורש בפרשת צו בפ׳ שלמים. וכבר יש ע״ז דרשות חז״ל. אבל יש עוד לאלוה מלין. שראוי לדעת דקרבן תודה אינו אלא נדבה. ויכול אדם להביא בכל יום. אלא שהונח זה הקרבן למי שצריך להודות על הנס שאירע לו כדי לספר הנס בעת שהוא אוכל בסעודה אחת כל הקרבן עם הלחמים. וכמש״כ בפ׳ צו. אמנם כן היו ישראל נוהגים להביא בחג הסוכות קרבן תודה לא משום איזה נס שעבר אלא משום דיש בו לחם ומועיל לגשם הבא אחר החג ונידונין בחג על המים שהוא עיקר פרנסת הארץ. והכי מבואר בעמוס ד׳ באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרתיכם וקטר מחמץ תודה וקראו נדבות השמיעו כי כן אהבתם בני ישראל. וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם וגו׳. הרי דכך היה נהוג בישראל . והנה תודה הוא שלמים ומכ״מ נאכל ליום ולילה. וביארנו בפ׳ צו טעם משום שבא להודות ולספר את הנסים וס״ד דוקא תודה שבא על נס ולא כן תודה שבא בשביל גשם מש״ה כתיב גם במועדים דיני תודה:

לרצונכם. כבר פירשנו י״ט ה׳ וכ״ב י״ט דמשמעו שיבא להפקת רצון. והיינו על העתיד בגשמי שנה. וע׳ ספר שמות כ״ג י״ח: