ויקרא יג, י

ומחית. שינמינ"ט בלע"ז [רפוי], שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר, אף הוא סימן טמאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טמאה:

וְיֶחֱזֵי כֲהֲנָא וְהָא עַמְקָא חַוְרָא בְּמַשְׁכָּא וְהִיא הֲפָכַת שֵׂעָר לְחִוָר וְרֹשֶׁם בִּסְרָא חַיְתָא בְּעַמִקְתָּא

וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא וְהָא שׁוּמָא זְקִיפָא חִיוְרָא בְּמוֹשְׁכָא כַּעֲמַר נָקִי וְהִיא הַפְכַת שַעֲרָא לְמֶחֱוַר כִּקְרוּם בֵּיעֲתָא וְרוֹשַׁם בִּישְרָא חַיָיא בְּשׁוּמָא

והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת פירוש הכתוב הזה אינו שיהיה צריך לשניהם, לשער לבן ומחיה, שהרי טמא הכתוב בשער לבן לבדו בפרשה הראשונה, וכן המחיה לבדה סימן טומאה היא. אם כן פירושו, והיא הפכה שער לבן או מחית בשר חי בשאת. והזכיר שער לבן בשאת אע"פ שכבר הזכירו בבהרת, ללמד שבשתיהן הוא סימן טומאה:

והיא הפכה. השער השחור ללבן:

ומחית. פירוש בשר חי והנה הבשר שלא ירגיש איננו כן:

ומחית בשר חי - לא כמו מבושל, כי אם חי שגדלה חתיכת בשר בתוך הנגע.

לבן בגימטריא עזה:

והיא הפכה שער לבן. פירוש שתי שערות, וטעם היות שער לבן סימן טומאה, לפי שהשחור הוא טבע התולדה וכיון שהוא לבן ונשתנה טבעה היה זה חולי.

ומחית בשר חי בשאת. פירוש או מחית בשר חי, כי אינו צריך לשניהם לשער לבן ולמחיה, שהרי בפרשה של מעלה טמא הכתוב בשער לבן לבדו, שכן כתוב ושער בנגע הפך לבן נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו, וגם כן המחיה לבדה סימן טומאה, ורבותינו ז"ל דרשו ליתן שעור למחיה שתהא כדי לקבל שער לבן שהוא שתי שערות.

ודע כי בכל המקום שתמצא שער לבן שער שחור אנו הולכים אחר עקר השורש של שער, שאם היה בנגע שער לבן והיה עקרו שחור דנין אותו כשחור, וכן אם היה בו שער שחור ועקר שרשו לבן דנין אותו כשער לבן.

והיא הפכה כתיב ביו״ד.

והנה שאת לבנה. שאת לשון גובה, שאינה עמוקה במראה כמו בהרת ושער לבן שהוא סימן טומאה מה שאינה עמוקה ולבנה כל כך סימן טהרה והשער לסימן טומאה. והוא הפכה שער לבן. שהשאת הפכה את השער ללבן אם יש שם מחית בשר חי שנאורא בל["עז] שהמכה שוש"נא [בלע"ז], נודע שמה שהוא גבוה במראה מפני המחיה הוא שמכהה מראיתה וטמא, ואם אין שם מחיה שכל הנגע הפך לבן מראש הנגע ועד רגליו באותו לובן שאינו בהיר ועמוק, נמצא שמה שהוא כהה לפי שאינו נגע וטהר ובלבד שצריך טבילה. ואם ישוב להיות בו מחיה טמא, שהמחיה גרמה הכהוי, ואם תרפא המחיה טהור, כדפרש ואזיל:

והיא הפכה וגו׳ ומחית וגו׳. פשט הכתוב משמע שצריך שניהם לטמאה: מחיה ושער לבן, ורז״ל אמרו בתורת כהנים וזה לשונם: יכול עד שיהיה בה שער לבן ומחיה? תלמוד לומר ״צרעת נושנת היא״, היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר. אם כן למה נאמר שער לבן ומחית? מלמד שלא תהיה טמאה עד שיהיה בה כדי לקבל שער לבן ומחיה, עד כאן. הנה מה שדיקו לטמא במחיה לבד מאמרו ״נושנת היא״ קשה, תנח מחיה אינה צריכה דבר אחר לסעדה, מה שאין כן שער לבן בשאת, מנין שיספיק לבד. ואולי דאמרו ״היא״ חוזר לכל אחד משני דברים: על הפכיות שער ללבן ועל מחיה, לא כמו שכתב בעל קרבן אהרן שחוזר אל המחיה לבד. או אפשר שדיוק ״היא״ חוזר להפכיות שער לבן שבו יספיק בלא מחית. ומחית לבד נשמעת מאמרו בפסוק שבסוף הענין שאמר ״הבשר החי טמא הוא צרעת הוא״, משמע בלא תנאי אחר, כל שיש בשר חי יגיד צרעת. וחוץ מדבריהם נראה לי כי טעם שלא אמר ״או מחית בשר״, לומר שאפלו היו שניהם, אם תכסה הצרעת את כל עור וגו׳ טהור, מה שלא נשמע אם היה אומר ״או״, כי מנין לנו לטהר כשיהיו שני סימני טמאה, ולא חש למטעי להצריך לטמאה שניהם מטעם הנזכר.

שאת לבנה. לשיטת רש״י דשאת אינה אלא גבוה מבהרת אבל באמת היא עמוקה מן העור. היה ראוי לכתוב לבנת שאת. שהלבנונית גבוה מן הלבנה ביותר. שהיא בהרת. אבל להשאלתות וסיעתו משמעו שאת מן העור. ומפרש עוד דהגבהות מן העור הוא לבנה ולא מראה צבע אחר:

והיא הפכה וגו׳ או ומחית וגו׳. וכ״כ הרמב״ן ז״ל אלא מה שהוכיח הרמב״ן דפירושו הכי ולא דוקא שני הסימנים שער לבן ומחיה. מבהרת בשער לבן לחוד מטמא. אינו נראה. דאולי דין שאת משונה מבהרת. אלא יש להוכיח משחין ומכוה דכתיב בהו שאת ומטמא בשער לבן לחוד שהרי מחיה אין שם:

ד דלקמן בפרשה זו כתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא משמע אם יש בשר חי טמא הוא אף כשאין הפך שער לבן אם כן מה דכתיב הכא והיא הפכה שער לבן ומחית פירושו הפך שער לבן בלא מחיה או מחיה בלא הפך שער לבן:

ה דמרבינן ממה דכתיב נגע צרעת למה לי למכתב נגע לא היה לו לכתוב רק צרעת וגו', אלא לרבות לכל מראה נגע אם היו בו הסימנים דמפרש ואזיל סימן טומאה הוא: