ויקרא יב, ג

וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה יִגְזַר בִּסְרָא דְעָרְלְתֵהּ

וּבְיוֹמָא תְמִינָאֵי תִּשְׁתְּרֵי וּבָרָא יִתְגְזַר בְּשַר עָרְלָתֵיהּ

וביום השמיני. אמרו חז״ל ביום ולא בלילה והנה הנולד חצי שעה קודם שקיעת החמה יהיה נמול לששה ימים וחצי יום כי יום התורה אינו מעת לעת:

ימול. מבנין נפעל כמו לא יכון ויהיה מגזרת מולים היו ויתכן להיותו חסר נו״ן מגזרת ונמלתם כמו איש כי ידור נדר ויחסר המל כמו אביו או בית דין:

ערלתו. ידועה כי הוא בערוה ואין כן ערלת לב ושפה ואזן כי כלם סמוכים:

וביום השמיני ימול. כי אז נתעכל דם הנדות הטמא אשר ממנו נזון הולד במעי אמו, וטהר הולד להכנס בברית קדש:

וביום השמיני פסוק זה יש בו תיבות ואותיות כמו שבפ' ויכלו לומר שמילה דוחה שבת:

וביום השמיני ימול בשר בגימטריא שכל היום יהיה כשר למול:

וביום השמיני ימול. ביום ואפילו בשבת ודוקא מילה ודאית, כגון שנולד ליל שבת או יום שבת, אבל מילת ספק כגון שנולד ערב שבת בין השמשות בשעה שהוא ספק יום ספק לילה אין מלין אותו אלא עד יום ראשון שהוא עשירי, שכך אמרו רז"ל קטן נמול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר. כדרכו לשמונה, נולד בין השמשות בשאר ימות השנה לתשעה, נולד בין השמשות ערב שבת נמול לעשרה, יום טוב אחר שבת לאחד עשר, שני ימים טובים של ראש השנה נמול לשנים עשר, היה חולה מאחרין עד שיתרפא.

ובמדרש שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם, אמר לו של בשר ודם, אמר טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם, אמר לו ר' עקיבא לא תאמר לי במה שהוא למעלה שאין בריות שולטין עליו, אלא אמור דברים המצויין בבני אדם, א"ל למה אתם מלין, אמר והלא הייתי יודע שבדבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך שמעשה בשר ודם נאים משל הקב"ה, הביא לו שבולים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם. אמר לו טורנוסרופוס אם הוא רוצה במילה למה אין הולד יוצא מהול ממעי אמו, אמר לו רבי עקיבא ולמה שררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצות אלא לצרף בהן את ישראל, שנאמר (משלי ל׳:ה׳) כל אמרת אלוה צרופה.

וביום לרבות כל שאר הנולדים הנמולים שלא יהיו נמולים אלא ביום. וביום השמיני ימול שאלו תלמידיו את ר״ש בן יוחאי מפני מה אמרה תורה לשמיני, אמר להם שלא יהיו הכל שמחים, שיום המילה יום שמחה הוא כדכתיב שש אנכי על אמרתך, ואמרתו זו מילה, ואביו ואמו של תנוק יהיו עצבין שאסורין זה בזה, אבל שמיני מותרין שכבר טבלה לערב שביעי והרי הכל שמחים.

וביום השמיני ימול מצוה זו נשנית ללמד אפילו בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכת צרכי מילה חוץ מן המילה עצמה.

ימול בשר ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ואין הספק דוחה שבת ואין בין השמשות דוחה שבת. והכי תנן קטן נמול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר. כיצד, כדרכו לשמיני לתשעה כיצד כשנולד בין השמשות שהרי ליום השמיני של מחר הוא נמול דשמא בין השמשות יום הוא ונמול לתשעה. לעשרה כיצד כשנולד בין השמשות של ערב שבת אי אפשר למולו בשבת הבאה דשמא תשיעי הוא והויא לה מילה הבאה שלא בזמנה ואינו דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי. לעשתי עשר כיצד כשנולד בבין השמשות של ערב שבת וחל יום טוב להיות סמוך אחר השבת השנייה ללידתו אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונמול לעשתי עשרה. לשנים עשר כיצד כשנולד בין השמשות של מוצאי כ״ב באלול והכנסת כ״ג באלול שחל ביום חמישי בשבת אי אפשר למולו ביום חמישי הבא שהוא יום ראשון של ראש השנה דשמא תשיעי הוא ולא למחרתו ששי בשבת שהרי שניהם קדושה אחת ולא למחרתו ליום שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא יום שנים עשר. יעקב איש נבוריא הורה בצור מותר למול בנה של צורית בשבת שמע רב חגי אמר ליה איתא לקי, אמר ליה בר אינשי הורה מילתא דאורייתא ולקי, אמר ליה ומה היא דאורייתא א״ל דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם אמר ליה לא הורית טבת דכתיב לא תתחתן בם כי יסיר את בנך מאחרי, תסיר לא נאמר אלא יסיר פי׳ חתנך צורי יסיר את בנו שהוא בנך מאחרי ללמדך בנך הבא מזה הצורי קרוי בנך ואין בנך הבא מן הצורית קרוי בנך אלא בנה אמר ליה רצוף ריצפך דהוא טבא לאולפנא.

וביום השמיני ימול. א"ר שמעון: מפני מה אמרו: מילה בשמיני ולא בששי ולא בשביעי? שלא יהיו הכל שמחים, שיום מילה שמחה הוא, כדכתיב: שש אנכי על אמרתיך, [ו]אביו ואמו עצבין, שאסורין זה לזה, אבל בשמיני מותרים, שטבלה כבר בערב שביעי, והם הכל שמחים:

וביום השמיני וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לצוות לזה, והלא כבר אמרה התורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה. ואם להודיע שצריך למול ביום ולא בלילה, גם להודיע אפלו בשבת, כמו שדרשו זכרונם לברכה (תורת כהנים, שבת קלב.) ״וביום״ אפלו בשבת, קשה, למה לא רשם ה׳ פרטי דינים אלו שם בפרשת מילה שנכתבה בפרשת לך לך (בראשית יז:יב)?

ואולי כי לא קבע ה׳ פרט זה במצות אברהם, שלא יחשב אדם כי לא הקל ה׳ שבת לגבי מילה אלא להאבות שלא קבלו התורה וחומרת שבת, אבל ישראל שנצטוו מה׳ (שמות לא:יד) ״מחלליה מות יומת״ לא ידחה שבת, והגם שאמרו זכרונם לברכה (חולין ק.) שהמצוה בסיני נאמרה אלא שנכתבה במקומה, אף על פי כן יש מקום לבעל דין לחלוק כי אין ללמד להקל בשבת, ולא הקל ה׳ בזה אלא להאבות שלא קבלו התורה, אשר על כן צוה פרט זה לבנים שקבלו התורה.

עוד נראה כי מן הסתם פשוט הוא, כי מצות מילה שנאמרה בפרשת לך לך (בראשית יז:יב) לאברהם אבינו עליו השלום, הדברים הם כנתינתן מפי הגבורה לאברהם בלא תוספת דברים בהם אחר מתן תורה. ומעתה אין מקום שיצוה ה׳ לאברהם למול אפלו בשבת, כי הוא מעצמו כן יעשה, הגם שמקים כל התורה כלה, אף על פי כן ידחה שבת מלפני מילה, כי מילה הוא מצוה שנצטוה בה ושבת היא מצוה שלא נצטוה בה כל עקר, ואם לא עשה כן הרי זה חס ושלום לא טוב עשה. ואם כן אין מקום שיצוהו ה׳ למול אפלו בשבת, ואם היה מצוה היו משתברים הקולמוסים עליו למה הצרך לצוות וכו׳, אשר על כן הצרך הכתוב לצוות על הדבר את בני ישראל שישנם בשמירת שבת. כמו כן מה שדרשו שם בתורת כהנים ברבוי תבת ״ימול בשר״ למול אפלו בהרת, מצוה זו לא נאמרה לאברהם מטעם הנזכר.

ונראה לתת טעם לסמיכת ״וביום השמיני״ עם מה שלפניו, שבא לתת טעם לעכבת המילה עד יום השמיני ולא צוה למול ביומו כמו שמצינו במקנת כסף (שבת קלה.), לזה כתב אחר אמרו ״וטמאה שבעה ימים״ וביום השמיני וגו׳, לומר כי לטעם זה הוא שעכב המילה, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (נדה לא:) כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (דברים רבה ו:א) וזה לשונם: למה התינוק נמול לשמונה, שקנה הקדוש ברוך הוא רחמים עליו עד שיהיה בו כח, וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה שנאמר (ויקרא כב:כז) ״ומיום השמיני והלאה ירצה״, עד כאן לשונו.

וצריך לדעת מי גלה סוד זה כי בשמונה ימים יהיה בו כח, לא פחות ולא יותר. ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזהר (תזריע מד., אמור צא:) שהוא כדי שיעבר עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע, ואז יהיה בן קימא, והוא שאמרו ז״ל כח החיוני. ותמצא שאמרו ז״ל (בראשית רבה י:ט) שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד, כיון שבא שבת נתחזק ונח, עד כאן. והוא מה שאמרו כדי שיהיה בו כח. עוד ירצה באמרו וביום בתוספת וא״ו להסמיך מילה למצות נדה שמלפניה, לומר כי זה תלוי בזה, שאם ישמר מצות נדה יוסיף לזכות עשות מצות מילה.

עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא, תזריע ה) וזה לשונם: שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם וכו׳, למה אתם מלים וכו׳. הביא לו שבלים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? אמר לו: הואיל והוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול? אמר לו: שלא נתן הקדוש ברוך הוא מצוות לישראל אלא לצרף בהם, דכתיב (תהלים יח:לא): ״אמרת ה׳ צרופה״ וגו׳, עד כאן. הנה לא הספיק בתשובת תכונת השבלים כי צריכין תקון אחר מעשה הקדוש ברוך הוא, לצד כי השבלים מה שחסר בהם מהתקון הוא לצד אשר יאות לבני אדם, הם ילכו ויתקנו הנאות להם, מה שאין כן המילה היא חפצי שמים, אם כן יעשה ה׳ רצונו כרצונו. ולזה השיבו רבי עקיבא כי לצרף בהם ישראל נתכון ה׳. והנה תשובה זו סתומה וחתומה בערך משכל, משג לטורנוסרופוס, לפי שאין בבחינת נפשו גדר השגת שכליות פנימיות הידיעה האלהית קבל פשטן של דברים, אבל לנו בני אל חי יש לנו להשכיל בבורין של דברים. גם בהשכיל בטבע הרגיל בעולם אשר יסד בורא הכל כי כל מוליד או מהוה דבר יהיה כתבנית המוליד למינהו, ואפלו בפרטי תכונת תאר פנים איקונין של זה דומה לאיקונין של זה, ואיך אדם מהול יוליד בן ערל? הלא חלק הערלה שבנולד אינו במוליד, ואין לומר שהטעם הוא לצד שתכונת המוליד מתחלתה היא בערלה, כי מה בכך כיון שנכרתה הערלה ואין רשומה נכר, ועוד אם כן משה רבנו עליו השלום שנולד מהול (אבות דרבי נתן ב) למה ילד בן ערל, דכתיב (שמות ד:כה): ״ותקח צפרה צור ותכרת את ערלת בנה״?

אכן אשכילך בדבר האלהים. לפי מה שקדם לנו מדבריהם כי בחינת הערלה היא בחינת הרע, כי מעשה הערלה הוא יגיד על בחינת נעלמות, כי כל הגוף אינו אלא נרתק לנפש והנרתק יודיע את מה שבתוכו. ואמר ה׳ כי ישראל כשימולו הערלה הנה הם משללים מבחינת הרעה שהערלה סימן לה, מה שאין כן אמות העולם שכל נפשם היא בחינת הרע שהיא הערלה, והוא מה שרמז באמרו (ירמיה ט:כה) ״כי כל הגוים ערלים״. ודבר ידוע כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה בבחינת הקדשה משללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה, ובסבת החטא משך בערלתו (סנהדרין לח:), ונולדה בו בחינת הערלה. וגם נמשך מזה שליטת הטמאה באשה, והוא דם נדותה, כי הוא זה סבת היותו כמאמרם זכרונם לברכה (ערובין ק:; כתובות י:). גם באמצעות חטא האדם נזרע זרע רע בכל ממשלתו, ותוציא הארץ פריה בקלפות רבות.

וזה לך האות, כי אין אדם יכול ליהנות מהחטה עד עשות בה מלאכות רבות מלפניה ומלאחריה במספר עשרה, הלא המה סדורים בפרק כלל גדול אמרו בשבת (דף עג:) עד האופה, כנגד עשרה קללות שנתקללה האדמה כאמור בדבריהם זכרונם לברכה בספר הזהר הקדוש (פנחס רמג). ולזה כשיעביר ה׳ רוח הטמאה מן הארץ, דכתיב (זכריה יג:ב) ״ואת רוח וגו׳ מן הארץ״, לרמז גם בחינת הארץ עצמה, ואז תוציא הארץ גלוסקאות. פרוש, אין צרך לאחד מעשרה מלאכות, אלא הארץ מעצמה תוציא גלוסקאות לחם שאין צריך מכשירים. ולזה נתכון רבי עקיבא בהוראת שבלים וגלוסקאות, כי היא הסבה והוא הטעם ללידת הערל, שבחינת הרע אשר דבקה בנפש אדם הראשון טמאתה מלאה ארץ. ולזה הגם שהאדם בזמן שהוא מוליד הוא מהול, אף על פי כן בחינת כחות המהוות זרע אשר בו נוצר הולד מציאותם הוא מתולדת הארץ, כי יגדל האדם מגדוליה ומגדולי גדוליה, ומהם יתכונן בו תכונת החושב והמעשה. ולצד שכל גדולין אלו מהארץ אשר צמחה יעידו למו שמלאים בחינת הרע בכמה הדרגות שבין הגלוסקאות לשבלים, ואשר על כן הזרע שממנו יצירת הולד לא יצא מבחינה זו, ולזה יצא הולד ערל בשר. ושאלת טורנוסרופוס שניה אם ה׳ חפץ במילה למה אינו יוצא מהול, שאלתו הוא לצד שהוא חסר ידיעת רוחניות וחשב כי תכלית מעשה המילה הוא מה שנראה לעינים בגוף, לא שיש דבר בפנימיות.

או אפשר שהגד לו וידע כי החיצוניות שבמוחש יגיד על אשר ישנו במשכל, וחשב כי ה׳ יסיר הכתמים והפגמים ויטהר הנפש עם הבשר. ולזה השיבו רבי עקיבא תשובה כללית, למה שהוא חושב בדעתו אם לא השיג לדעת אלא בחינת הגוף הודיע כי תכלית הדבר לצרף נפשם, לא למה שנגלה לבד שאין הפרש בין היות האדם מהול או ערל. ואם כונתו לומר שגם בענין הרוחניות אם הקדוש ברוך הוא חפץ יסיר התעוב אשר הערלה תגיד עליו, השיבו גם כן כי כל המצוות שנתן ה׳ לישראל אינם אלא לצרף ולנקות את הסיגים אשר סבבו החטא קדמון, כי כל מצוות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצוות עשה להאיר לבחינת הנפש, לצד שעל ידי חטא קדמון הוחשכו מאורי הנפש ועל ידי שמירת מצוות לא תעשה יוסר הפגם, ועדין תחסר מאורי אורה, ובעשות מצוות עשה יאיר אורה, כאמרו (משלי ו:כג) ״נר מצוה״, וענין זה אין ה׳ עושהו לצד כי האדם הוא הגורם הרע, הוא חטא והוא ישא את עונו אשר הלביש את נפשו אז כשחטא אדם הראשון והיו כל הנפשות תלויות בו, כלם טעמו טעם חטא ועליהם להריק תחלואיהם, ומה מקום לומר לה׳, הסר מעלי הבגדים הצואים שהלבשתי עצמי. ועין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק (בראשית ד:ז) ״ואם לא תיטיב״ וגו׳.

ועוד, אם באנו לומר כי ה׳ יסיר תיעוב המסובב מאדם לעצמו בסכלותו, אם כן אין שכר ואין עונש. ומעתה טעם הערלה הוא לצד חטא קדמון שנדבק בנפש ותולדתו בעור הבשר, וצוה ה׳ לאיש ישראל לכרות מגופם בחינת הרע שבזה מתמרק בחינת הרע מהנפש וטהרה. ובזה יתבאר אמרו וביום, פרוש, לצד כי מצוה הקודמת וזאת הם שני דברים שסבתם אחת היא, שהיא עון קדמון, הוא סבב טומאת לדה וסבב ערלת הזכרים, לזה צוה על שניהם כאחת, על טומאת לדה ועל כריתת ערלה, אשר על כן אמר וביום השמיני וגו׳. ולצד שחטא האשה גדול מחטא האיש, לזה האיש נפרדת הטומאה ממנו בהחלט, מה שאין כן האשה, טומאה קשורה עמה שחוזרת ונטמאת.

ואולי כי טעם שצוה ה׳ ביום השמיני ולא קודם ולא אחר, שדן בו ה׳ דין אמו, שצריכה מיום שפסקה למנות שבעה נקיים, כמו כן עבר ירך אמו הוא, ובצאתו מבטן אמו נטמא בפתיחת קבר, ולצד שהמילה היא גלוי שמו יתברך באדם, וכמו שרמזתי בפרשת וירא אליו ה׳, לזה צוה ה׳ להמתין עד עבור עליו שבעה ימי נקיים ״וביום השמיני ימול״ וגו׳:

ימול בשר ערלתו. יתבאר על פי מה שהקדמנו כי הערלה היא בחינת הקליפה, רמז הכתוב כאן כי צריך לעשות שלשה דברים במצות המילה, והם: מילה, פריעה, מציצה. מילה הוא כריתת הערלה, והוא אמרו ימול, פרוש יכרות. הפריעה הוא מה שפורע עור הדק לבד ואין צריך לכרות, והוא מה שרמז באמרו בשר, פרוש יעשנה כבשר שאין בו חיות, ועור הפריעה אינו חוזר וחופה עוד העטרה. והמציצה הוא דם המזהם של שתי בחינות אלו, ערלה ופריעה, לצד היותם חלק אחד מגוף יש להם חלק בדם האדם, והוא מערב בכללות האדם, וצוה ה׳ למצץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה, והוא מה שרמז באמרו ערלתו.

ואמרו בספר הזהר הקדוש (השמטות ח״א רס״ב) כי ארבע קלפות הם הסובבים לבחינת הקדשה בסוד גנת אגוז (שיר השירים ו:יא), ותמצא שבאגוז ארבע קלפות: א׳ היא קלפה המרה המתיבשת ונופלת, ב׳ קלפה הקשה, ג׳ אותה המפרדת בין חלקי האוכל, ד׳ הדבוקה באוכל ונאכלת עם האוכל לצד שדבוקה בו, ובחינת קלפה זו אינה כל כך מאוסה אלא בהפרדה מהאוכל. ובמצות המילה מפרידים מהאדם שלש בחינות הקלפה: הערלה היא כנגד בחינה הרמוזה בקלפה החיצונה של אגוז, פריעה כנגד קלפת אגוז המשתברת, מציצה היא כנגד קלפה שמפרדת בין חלקי האוכל וצריך לשלפה מבין האוכל, ועדין נשארת בו בחינה הרמוזה בקלפה הדבוקה, והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (זהר א עח:) כי האדם עד תשלום שלש עשרה שנה הוא בבחינת שני ערלה, כי ה׳ הגביל לאילנות שלש שנים ערלים והאדם עץ השדה שלש עשרה, ואור לארבעה עשר יהיה כל פריו קדש הלולים.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספר התקונים (תיקון כד) כי שלש מדרגות יש בבחינת מצוה זו של מילה. מדרגה המעלה שבכלן הוא מילת בניהם של צדיקים בני אל חי, מילה זו הוא להם גלוי שמו יתברך חתום בבשר קדש והוא עטרת היסוד. שניה לה הם בני אנשים הבינונים, מילה זו להם כקרבן לפני ה׳. שלישית הוא מילת בני הממזרים האנשים הרשעים שנואי ה׳, מילה זו הוא להם כמי שנותן חלק לנחש עפר לחמו, ועין תקונים דף י׳, והשלשה רמז הכתוב באמרו ימול וגו׳. כנגד מילת הצדיקים אהובי ה׳ אמר ימול, פרוש, יו״ד מול, כי הוא מגלה בו רשימו קדישא אות י׳ הרשומה בשמו יתברך. וכנגד מילת הבינונים אמר בשר, כאן רמז בחינת הקרבן אשר יקריב בשר קדש לה׳. וכנגד מילת השנואים שבישראל אמר ערלתו, כי הוא נותן לסמא״ל חלק הנוגע לו בילד שהוא בחינת הערלה. נמצאת אומר כי יצו ה׳ על המילה בין לבני הצדיקים בין לבני הבינונים בין לבני הרשעים, שלא יאמרו בית דין מה לי לממזר למולו וכלו מלא ערלה, תלמוד לומר שאף על פי כן יסיר ערלתו ממנו להתיש כח הקלפה שבו, שאם יזכה במעשיו יתעצם בכח מעשיו הטובים ויגבר צד הטוב ויתבטל חלק הרע, ועל זה אמרו זכרונם לברכה (הוריות יג.) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.