ויקרא א, יז

ושסע. אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ו) וישסעהו כשסע הגדי:

בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:

בכנפיו. נוצה ממש והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שבע ומהדר בקרבנו של עני:

לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לשתי חתכות, אלא קורעו מגבו נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון את לבו לשמים:

וִיפָרֵיק יָתֵיהּ בְּגַדְפוֹהִי לָא יַפְרֵישׁ וְיַסֵק יָתֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ

וְיִתְלַע יָתֵיהּ בְּגַדְפוֹי לָא יַפְרִישׁ גַדְפוֹי מִנֵיהּ וְיַסִיק יָתֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל קֵיסִין דְעַל אֵישָׁתָא עֲלָתָא הוּא קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֲדָם יְיָ

וְיִתְלַע יָתֵיהּ בְּכַנְפוֹי לָא יַפְרִישׁ וִיסַדֵר יָתֵיהּ כַּהֲנָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא עַל קֵיסַיָא דְאִית עַל אֵשָׁתָא:

בכנפיו עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפי נוצתו כנפיו נוצה ממש לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:י״ז) ואיננו נכון שאם כן לא יזכיר הכתוב מאי זה מקום ישסע אותו אם מלפניו או מגבו אבל פירושו ושסע אותו במקום כנפיו כי הבי"ת בי"ת הכלי כאמרך בארון בבית או בשדה ואין כנפיו נוצה אבל הוא ככל הכנפים שבכתוב כל צפור כל כנף (בראשית ז יד) יפרוש כנפיו לתימן (איוב לט כו) וכן בכנף מעילו (שמואל א טו כז) ונוצה הוא השער אשר על גוף העופות כענין שכתוב (יחזקאל יז ג) הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה וכן שנינו (טהרות א ג) הכנפים והנוצה טמאות ומטמאות ומצטרפות ואמרו (תורת כהנים אחרי פרק יב ב) פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה:

ושסע. מגזרת ושוסעת שסע כטעם בקוע:

ושסע אותו בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט נוצתו. כנפיו, נוצה ממש, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב יקריב, כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני.

לא יבדיל לפי שהוא קטן ואם יבדיל יהיו הנתחים קטנים ואינן ראויין להביא לפני המלך.

ריח ניחוח. נאמר ריח ניחוח בעוף הדק כמו בשור הגדול, דאחד המרבה ואחד הממעיט שוין ובלבד שיכון לבו לשמים:

אשה ריח ניחח. רז״ל אמרו (מנחות קי): נאמר בעולת בהמה ״אשה ריח״ וגו׳, ונאמר בעולת העוף ״אשה״ וגו׳, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו׳, עד כאן. הנה נתכונו רז״ל לתרץ מה שקשה כי יאמר הכתוב ״אשה ריח ניחח״ בעוף שהוא שוה איסר, ומכל שכן בעולת הבהמה. לזה דקדקו בלשונם ואמרו, לומר לך אחד המרבה וכו׳, פרוש שבא הכתוב להודיענו שאין הפרש בין המועט למרובה, שלא תאמר שאין זה אלא לצד שה׳ מצד רחמיו מתרצה בקרבן העני הגם שאינו חשוב כקרבן העשיר, ועל כל פנים אין המוחש נכחש כי זה מביא פר וזה מביא עוף. לזה נתחכם הכתוב ואמר ״ריח ניחח״ בבהמה ולא הספיק לו במה שאמר בעוף ללמד ממנו, להעירך ולהראותך כי לא פחות הוא מקרבן בהמה ללמד ממנו, וצריך הוא להודיעך גם בקרבן בהמה ״אשה ריח ניחח״. והוא מה שדקדק התנא באמרו נאמר ונאמר וכו׳, פרוש, ולא הספיק לו לומר הדבר במדרגה הקטנה, נתכון לומר לך בזה, אחד המרבה ואחד הממעיט, פרוש, בהשואה הם. ולזה לא אמר התנא ״לומר הממעט כמרבה״ שאז בטלה לה הכונה שפרשתי בדבריו, כי כשנגיע לומר זה כזה יתחיב לומר כי הנלמד קטן מהמלמד כמשפט הרב ותלמידו. ומדקדוק לשון אמרו ״אחד ואחד״ הרי זה מראה באצבע השכל כי אין הדרגה לאחד מחברו. ובזה הוא שהשיג תרוץ למה לא אמר ״ריח ניחח״ בעוף, כי בא ללמדנו דבר זה שאין מעלה לעשיר בשורו ולא כלום. ומטעם זה גם כן הצרך לומר ״אשה ריח ניחח״ בצאן ולא הספיק בבקר ועוף שהם שני קצוות, כי בענין זה אין דבר נלמד מחברו לצד המובא.