ויקרא א, טז

מראתו. מקום הרעי וזה הזפק:

בנצתה. עם בני מעיה ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כי נצו גם נעו (איכה ד טו) וזה שתרגם אנקלוס באוכליה. וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארבה ונוטלו עם הנוצה שעל העור. בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר (פסוק יג) והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר והשליך, את המעים, שאכל מן הגזל:

אצל המזבח קדמה. במזרחו של כבש:

אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בקר ודשון מזבח הפנימי והמנורה וכלם נבלעים שם במקומן:

וְיַעֲדֵי יָת זְפָקֵיהּ בְּאוּכְלֵיהּ וְיִרְמֵי יָתַהּ לִסְטַר מַדְבְּחָא קִידוּמָא לַאֲתַר דְמוֹשְׁדִין קִטְמָא

וְיַעֲדֵי יַת זְרוֹקְפֵיהּ בִּלְקָטֵיהּ וְיִטְלַק יָתָהּ לִסְטַר מַדְבְּחָא קִידוּמָא בַּאֲתַר דְמוֹקְדִין קִיטְמָא

וְיַעֲבֵר יַת קוּרְקָבָנֵיהּ בִנְטָשָׁא וְיַטְלֵק יָתָהּ סְמִיךְ לְמַדְבְּחָא מַדִּינְחָא לַאֲתַר בֵּית שְׁפִיכוּת קִיטְמָא:

והסיר את מוראתו בנוצתה מקום הרעי זה הזפק בנוצתה עם בני מעיה ונוצה לשון דבר מאוס וכן כי נצו גם נעו (איכה ד טו) וזהו שתרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא א׳:ט״ז) באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן (תורת כהנים פרשה ז ט) שאמר נוטל את הקרקבן עמה ורבותינו אמרו (זבחים סה) קודר את הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ט״ז) ואיננו נכון שאין נוצה בשום מקום אלא נוצה ממש וכן כי נצו גם נעו יאמר שהעלו נוצה לעופף ממקומם אל הגולה וגם ינועו שם שלא מצאו מנוח וכמוהו כי נצא תצא (ירמיהו מח ט) והמתרגם הירושלמי אמר בו ארי יתקוטטו אף יטלטלו עשאו מן כי ינצו אנשים (דברים כה יא) יאמר כי הם נצים בכל העמים ונודדים מהם ולא יוסיפו לגור בתוכם ויפה פירש אבל לשון נוצה לא ימצא כדברי הרב ומדרשו של אבא יוסי שהצריך ליטול אף הקרקבן עמה מפני שהזפק והושט עם הקרקבן כלי המאכל הכל בכלל מראתו כי בקרקבן יעשה הרעי ולא חלק אבא יוסי כלל על מה שאמר תנא קמא יטלנו עם הנוצה שהרי שנינו במשנה במסכת זבחים פרק ששי (זבחים נד) בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה והשליכם לבית הדשן ומשנה זו משנת אבא יוסי היא וקתני נוצה ודעת אונקלוס כדעת חכמים שאינו מסיר רק הזפק בנוצתו עם האוכל הכנוס בו שהוא המוראה ולפי שהכהן תופס בזפק ומסיר בו את המוראה אמר ית זפקיה באוכליה כאלו הוא אוכליה בזפקיה כי אוכליה תרגום מוראתו וזפקיה תרגום נוצתה שהכתוב אמר שיסיר המוראה שהוא האוכל בנוצתה שעליה שנוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו וכך אמר אונקלוס (שמות כג כא) ארי בשמי מימריה וכפי העברי יאמר ארי שמי במימריה אבל הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו ותרגם ואת שתי קצות שתי העבותות (שם כח כה) כן בהפוך וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי וכן רבים:

מראתו. ידוע וכמוהו הוי מראה ונגאלה:

בנצתה. עם הנוצה שלו וכן מלא הנוצה:

אצל המזבח. מחוץ:

קדמה.כי הוא רחוק ממקום הכבוד:

אל מקום הדשן. גם שם ישימוהו:

מראתו - כמו: ושמתיך כראי. הוי, מוראה ונגאלה. ענין טנוף המה. ותרגומו: זקפיה. והוא כריעי וזבל.

בנצתה - גם הנוצה עם הזפק.

והסיר את מראתו בנוצתה. המוראה הוא האוכל שבתוך הזפק, והכהן היה נוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו והיה משליך הכל אל מקום הדשן. והזפק שהוא כלי המזון לא היה מספיק שירחצנו ויקטירנו כשם שהיה רוחץ הקרבים בבהמה ומקטירם, מפני שהעוף הולך אנה ואנה ונזון מן הגזל מה שאין כן בבהמה, וכן דרשו רז"ל בהמה שאוכלת על אבוס בעליה נאמר בה והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, אבל בעוף שהוא נזון מן הגזל נאמר בו והשליך את מוראתו, כלומר ישליך המעים שאכלו הגזל.

ויש בכאן התעוררות גדולה לבני אדם בענין חומר הגזל, כי כשם שהקב"ה מרחיק מן המזבח כלי המזון שבעוף ולא זכה ליקרב על מזבח ה' מפני שהוא כלי הגזל, כן ירחיק האדם שיש בידו גזל שלא יעלה ויראה לפניו ולא יזכה להיות במחיצתו של הקב"ה אם לא יחזירנו, וגילה לנו הנביא על עונשו החמור שהוא טורדו מן העולם הזה והבא, הוא שאמר (ירמיהו י״ז:י״א) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, כלומר לעשרו או העושר אליו, ובאחריתו לעולם הבא יהיה נופל מכסא הכבוד המכוון כנגד מקום מקדשנו, כי עונש הגזל מעכב שלא תשוב נפשו לשרשה שהוא כסא הכבוד, וזה קשור הפסוק עם חברו. וכבר באר דוד ע"ה כי הזוכים לעלות לפניו הם אותם שהם נקיים מהגזל, הוא שאמר (תהילים כ״ד:ג׳-ד׳) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב.

אל מקום הדשן חנינא בן אנטיגנוס אומר שתי בתי דשנין היו שם הא׳ למזרח של כבש וא׳ למזרחו של מזבח. של מזרחו של כבש שם היו נותנין מוראות העוף ודשן המזבח הפנימי ומנורה, ושל מזרחו של מזבח שם היו שורפין פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים.

והסיר את מראתו זפק אינו ראוי לבא אפילו [לפני] בני אדם. ורבותינו פירשו שפורסין ואוכלין גזל בשדות אחרים והק' שונא גזל, (בעולה) ולפי שתורים ובני יונה רדופין מכל העופות, בחר הקב"ה בהן:

והסיר את מראתו בנצתה. נחלקו רש״י ורמב״ן בפי׳ הא דתניא בת״כ אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן עמה. רש״י ס״ל דמפרש נוצתה אוכל שכבר נאכל ונעשה צואה כדכתיב וכסית את צאתך ונו״ן נוצה הוא שמוש. ומוראה הוא הזפק שהמאכל שבו אינו נאכל אלא מאוס. ופרש״י הא דכתיב בירמיה כי נצו גם נעו שנעשה מנו״ן השמוש אות שרשית. ומשום שדבר מאוס עומד להוציא חוץ המשיל הנביא אותם לכך. וכן הפי׳ בירמיה מ״ח גבי מואב כי נצא תצא. שנמאסה מש״ה תצא. אבל הרמב״ן פי׳ דאבא יוסי ס״ל דבמוראה נכלל גם הקרקבן. ולא שהיא נוצתה. ונוצתה הוא כמשמעו בלשון משנה חולין פ״ג ניטל הנוצה:

ז פירוש רעי טינוף כמו ושמתיך כראי ובלשון חכמים רעי בעי"ן, ואל"ף בעי"ן מתחלפים:

ח לא היה לו לכתוב אלא והשליך אל מקום הדשן ומקום הדשן נתפרש בפרשת צו שהוא אצל המזבח אלא אצל דכתיב הכא קאי על הכבש ואצל משמע שהכבש שהיה אצל המזבח שהמזבח היה ל"ב אמה על ל"ב אמה והכבש נתון רחבו בדרומו של מזבח ורחבו ט"ז אמה וארכו ל"ב ובשאר אמות הנשארות עד תשלום הרוח הדרומי של מזבח שהם מזרחו של כבש שם נתנו מוראת העוף ותרומת הדשן וכן שנינו בפרק קמא דתמיד:

ט דלא היה לו לכתוב אלא על הדשן אלא ודאי ללמוד בא שהיו נבלעים שם ולא היה שם אלא המקום: