שמות לא, יז

וינפש. כתרגומו ונח, וכל לשון נופש והוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה ומי שכתוב בו (ישעיה מ כח) לא ייעף ולא ייגע, וכל פעלו במאמר, הכתיב מנוחה לעצמו, לשבר האזן מה שהיא יכולה לשמוע:

בֵּין מֵימְרִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָת הִיא לְעָלָם אֲרֵי שִׁתָּא יוֹמִין עֲבַד יְיָ יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת וְנַח:

בֵּין מֵימְרִי וּבֵין בְּנֵי יִשְרָאֵל אָת הִיא לְעַלָם אֲרוּם בְּשִׁיתָּא יוֹמִין בְּרָא יְיָ וְשַׁכְלֵיל יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבָת וְנָח

ביני וגו'. ובמילה כתוב ברית גם אות וככה בשבת. והגאון אמר כאשר ימצא נמול בפריעה ידעו המוצאים אותו שהוא מישראל. וככה כאשר לא יעשה מלאכה בשבת או לא ישא ויתן בשבת. ולפי דעתי כי פירוש אות היא כי ששת ימים עשה. והנה העושה מלאכה בשבת מכחיש הוא במעשה בראשית.

והתורה דברה כלשון בני אדם להבין השומעים. ואמר וינפש. כי השם לא ייעף ולא ייגע. כי הנה בריאותיו שהם הגויות הנכבדות שהם צבאות השמים לעולמי עד סובבים ביום ובלילה. ואף כי הנכבדים שאינן גופות ואף כי יוצר הכל שהוא שוכן עד ויושב קדם ואין מעשיו בתנועה רק הכל נעשה בדברו:

וביום השביעי שבת. בו היתה המלאכה שלמה, ובשלמות תהיה מנוחה:

וינפש. ולכן נעשה השביעי בעל נפש יתרה, והיא תוספת הכנה להשיג מה שכיון אליו האל יתברך בשלמות פעולתו באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:

וביום השביעי שבת וינפש. אומר הרב יהודה חסיד שמכאן יש רמז לנשמה יתירה בשבת קח סופי תיבות הללו ויהיו שתים. (תנחומא פ' זו) ומעשה בטורנוסרופוס הרשע שפגע את ר' עקיבא ביום השבת אמר לו מה היום מיומים אמר לו מה גבר בגוברין אמר לו מאי אמרית לך ומאי אמרת לי כו' מאי שנא שבת משאר הימים ואמרתי לך מה נשתנית משאר בני אדם אמר ליה דמרי צבי כלומר ממ"ה רצה שיכבדוני שעשאני מלך אמר לו כך שבת רצה ממ"ה שיכבדוהו אמר לו למה הוא עושה בו מלאכה שמוציא מרשות לרשות רוחות וגשמי' אמר לו יודע אני בך שאתה בקי בתורת היהודים שנים הדרין בחצר אחד אם אין זה נותן ערוב וזה נותן ערוב שמא מותרין הם לטלטל בשבת אבל אם דר אדם אחד בחצר אחד גדול אפילו כאנטוכיא מותר לטלטל בכולה והקב"ה השמים כסאו והארץ הדום רגליו ומלא כל הארץ כבודו והכל שלו לפיכך יכול לטלטל בכל העולם כולו:

בני ישראל אות היא ר"ת ביאה שביאתו של תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת. אות היא לעולם כי ר"ת אהלך ע"ש וידעת כי שלום אהלך ודרשינן מיניה הדלקת נר בליל שבת:

וביום השביעי שבת וינפש ס"ת שתים ששתים נפשות יש לאדם בשבת וע"כ פ"א דוינפש כפולה משום ב' נפשות:

וינפש בגימט' אלו שבגיהנם שאף אור של גיהנם שובת בשבת:

השביעי שבת וינפש בגימטריא דכיון שהוא שבת אבדה נפש:

שבת וינפש ויתן אל משה. מלמד שנתנה תורה בשבת. וינפש ו. נפש וסמיך ליה פרשת העגל שנתחייבו מיתה ונאבדה נפשם:

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. יתכן לפרש כי מלת לעולם היא באור כי השבת אות וסימן לחדושו של עולם, ולכך הוסיף לפרש כיצד היא אות לחדושו של עולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ולשון ביני ובין בני ישראל מורה על דבר נסתר הנמסר בצינעא, וירמוז על הענין הנסתר שיש במצות השבת, כי המלך שהוא מצוה אל בנו או לעבדו הנאמן תזכור הדברים אשר ביני ובינך הנה הם נסתרים אינם נאמרים אלא מפה אל פה ולא נתנו להכתב, ומזה דרשו רז"ל במסכת יום טוב אמר רבי שמעון בן יוחאי כל המצות שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצינעא שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. ואיך נתנה מצות השבת בצינעא והלא בפרהסיא נתנה שהרי היא מכלל עשרת הדברות ששמעו אותן כל האומות, וכן הכתוב אומר (ישעיהו מ״ח:ט״ז) לא מראש בסתר דברתי, וכן דוד ע"ה אמר (תהילים קל״ח:ד׳) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, אבל כוונו חכמים על הענין הנסתר שבמצות השבת כי הוא הנתן בצינעא, ולכך הזכיר לשון ביני וביניכם.

[כי ששת ימים מתיבות חסרות בי״ת].

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. במה שאוה״ע רואין שישראל נזהרין בשבת ממלאכה בזה אות היא לכל העולם כי ששת ימים וגו׳ שישכילו דרק משום זה הזהיר הקב״ה לישראל ומזה יגיע כבוד ה׳ לכל הארץ וזהו התכלית מכלל הבריאה ע״כ החמיר הקב״ה בקדושת שבת כ״כ:

וינפש. קאי על העולם שהי׳ מעשה שמים וארץ בנפישה שלא נעשה בו דבר חדש בבריאה ולא נזכר כאן ואת כל אשר בם כמו בפ׳ זכור. משום שלא נזכר כאן מצוה דברכה וזכירה. אלא אזהרה על שביתה כמש״כ שם ובס׳ בראשית פ׳ ויכלו:

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. הבטיח להם שהאות הזה ישאר לעולם, וישראל ימכרו נפשם עליה ועי"כ יתקיים אות זה בידם לעולם, וגם הבטיח שעובדי אלילים לא יקבלו יום זה לשביתה, וישבתו ביום אחר, כמ"ש בתפלת שבת ולא נתתו ה' אלהינו לגויי הארצות:

וביום השביעי שבת וינפש, כבר כתבתי בפ' משפטים (סי' רי"ט) עמ"ש וינפש בן אמתך והגר שפעל נפש בא על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות שנפשו בו תתעטף ועיפה, כמו (במדבר כ״א:ד׳) ותקצר נפש העם בדרך, ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו, ואומר וינפש ר"ל ששב נפשו אליו, ואצל ה' יצייר המלאכה שעשה בששת ימי המעשה שבו גבל וחקק חוקי הטבע שהם חוקים קבועים מוכרחים והטבע אינה פועלת לפי הרצון החפשי ולפי חוקי השכר והעונש, שזה נקרא חוקי המשפט והצדק, רק לפי חוקי הטבע והמערכת הבלתי מבחין בין צדיק לרשע, זה מציין אצל השי"ת בשם יגיעה, כי הנהגה זו היא נגד טבע האלהות, שדרכו לפעול כפי מעשים בחיריים רצוניים לפי חוקי המשפט והצדק והגמול והעונש, וחוקי הטבע הם נגד דרכו ונחשב לו ליגיעה, ובשבת שבת מהעסק הזה, ובצד מה שבשבת גמר המלאכה אמר וינח וביום השביעי, ובצד מה שגם בשבת לא נח לגמרי, כי ביום זה התחיל לפעול הנהגה שניה משוערת כפי וההשגחה והנס והדין והמשפט והגמול והעונש, וכמ"ש במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים, ר"ל ממלאכת הדין והמשפט והגמול והעונש בצד זה אמר וינפש, היינו שנח מהיגיעה הגדולה ושב אל נפשו ורצונו ובכ"ז לא נח לגמרי, וכמו שלמד שם ממ"ש וינפש בין אמתך והגר גר תושב הרי הוא בשבא כישראל ביו"ט, שממ"ש וינפש מבואר שאינו נח לגמרי רק עוסק עדיין במלאכה קלה שמותר ביו"ט, וז"ש במכילתא ממ"ש וינפש מבואר שעדיין עושה מלאכה קלה שהוא ומטבע נפשו ורצונו, כי לא שבת רק מן העבודה לא מן הדין, ר"ל שלא שבת ממלאכת הנס וההשגחה שזה הולך לפי חוקי הדין והמשפט והעונש והשכר:

ט לשון קושיא הוא ר"ל הקדוש ברוך הוא שכתוב בו לא ייעף וגו':

י ר"ל הוא אומר לכתוב מנוחה על עצמו:

כ מסקנא דתירוצא הוא: