שמות כז, כ

ואתה תצוה' זך. בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו א) מגרגרו בראש הזית וכו':

כתית. הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות:

להעלות נר תמיד. מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה:

תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כח ו) עולת תמיד, ואינה אלא מיום ליום וכן במנחת חבתין נאמר (ויקרא ו יג) תמיד, ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא:

וְאַתְּ תְּפַקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מִשְׁחָא זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא:

ואתה וְאַנְתְּ תְּפַקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מִישְׁחָא דְזֵיתָא דַכְיָא כְּתִישָׁא לְאַנְהוֹרֵי לְאַדְלָקָא בּוֹצִינַיָא תְּדִירָא

אמר הכתוב בכאן ואתה תצוה - בעבור שאמר במשכן תמיד 'ועשית', והוא בצווי - אמר בכאן ואתה בעצמך תצוה להם שיקחו אליך את שמן המאור, כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר רק אם היה אצלם משמרת. והנשיאים הביאוהו (שמות לה כח). וטעם 'אליך' - שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי, וכן "צו את בני ישראל ויקחו אליך" (ויקרא כד ב). וטעם 'מאת בני ישראל' - שיקחו אליך השמן מאת בני ישראל, מאת אשר ימצא בידם, כמו שאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (לעיל כה ב). וכן אמר 'ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך' (שמות כח א), כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת. 'ועשית להם בגדי קדש' (שמות כח ב) - בצווי לחכמים העושים במלאכה כדרך כל מלאכת התבנית. וכן 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב' (שמות כח ג) - שידבר עמהם הוא עצמו, כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם. ובעבור שאמר 'ואתה הקרב', 'ועשית' - הוצרך לפרש (בפסוק ג) 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב', כי בצווי יעשו הבגדים, כשאר המלאכה אשר יאמר בה "ראה קראתי בשם בצלאל וגו'" (שמות לא ב).

להעלות נר תמיד כל לילה ולילה קרוי תמיד כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח ו) ואינה אלא מיום ליום וכן במנחת חביתים נאמר תמיד (ויקרא ו יג) ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב אבל תמיד האמור בלחם הפנים (לעיל כה ל) הוא משבת לשבת לשון רש"י ומדרש רבותינו אינו כך אלא כך שנו בספרי (ריש בהעלותך) יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב) שומע אני שיהיו דולקין לעולם ת"ל מערב עד בקר (ויקרא כד ג) אי מערב עד בקר יכול יהיו דולקים מערב עד בקר ויכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות הא כיצד יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר לפני ה' תמיד (שם) שיהא נר מערבי דולק תדיר שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים ובתורת כהנים (שם כד ב) נמי אמרו כך להעלות נר תמיד שיהא נר מערבי תדיר וקתני התם מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה דאפילו ביום נמי מדליק נר מערבי לפי שהוא תמיד לעולם ובמסכת תמיד (ג ט) שנינו כך מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואחר כך מדשן את השאר וסתם משנה זו שנויה כדברי רבי (מנחות צח) שאמר בנרות מזרח ומערב היו מונחין ולדעתו נר מערבי הוא השני ונקרא מערבי לפי שהוא מערבי לראשון ולפי שהוא צריך להדליק נר מערבי לקיים בו לפני ה' תמיד צריך להדליק המזרחי שאין השני נקרא מערבי עד שיהא זה מזרחי אצלו אבל לדברי האומר (שם) צפון ודרום היו מונחין נר מערבי הוא האמצעי שבגופה של מנורה והוא לבדו מדליק בבקר ועל הכלל לפני ה' תמיד בנר מערבי שהוא דולק תמיד ביום ובלילה

לדעת אמת אם לבבך יאוה. ראה כל גויה לנכבד בנוה. ואורים ותומים וסודם אחוה. בסתר בסדר ואתה תצוה

ואתה תצוה. אזכיר בתחלה טעם לדבק הפרשה כי כאשר השלים לספר כל כלי הקדש והפרוכת והמשכן והאהל והמכסה. ומזבח העולה והחצר והמסך. החל לפרש משרתי המשכן. ומה היא עבודתם בעצמם אין זר אתם. והחל שיעלו נרות בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשרתים ראויים להיות נכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. והזכיר הכתוב זה אחר זה. ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמד שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם. ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב. רק שיקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה:

וטעם ואתה תצוה. שהיא מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד. ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים. כי הוא היה שמן המשחה. רק שמן למאור חיוב הצבור. ויש מנהג במקומות ששם זיתים שיבחרו הזית הזך. והטעם הגרגרים שאין בהם עפוש או שלא נאכלה קצתם וממנו יעשו שמן למאכל המלכים. ע"כ הזכיר הכתוב זך לפני כתית:

למאור. לצורך האור בלילה:

להעלות. להדליק הנרות. ועל מנורת שלמה כתוב לבערם כמשפט:

וטעם תמיד. כל לילה ולילה. ויש מלת תמיד קשה מזאת. והיה על מצחו תמיד. כאשר הושם המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ הקדש:

ואתה תצוה - למעלה הוא אומר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה לפי שעה לצורך המשכן אבל כאן שצוה זה לכל הדורות לתת שמן למאור לכל שנה ושנה לכך הוא אומר ואתה תצוה שינה הלשון לפי שכל לשון צוואה לדורות ומיד. וכה"א בת"כ ובספרי כי כל לשון ציווי אינו אלא מיד ולדורות:

זך - בלא שמרים. הזתים כובשם במכתשת כי הטחונים בריחים אינו זך כל כך:

ואתה תצוה. הנה מה שאמר עד עכשיו ועשית יובן שיעשה על ידי אחר, וזה שיצוה לאומנים שיעשו. ולפיכך באלו הג' מצוות שצוה הנה אמר ואתה, להודיעו שיעשה הוא בעצמו, שיצוה לישראל על עשיית השמן, ושיקריב אליו את אהרן ובניו ושידבר אל כל חכמי לב:

ויקחו אליך. כשיצטרך, וזה יהיה בכלות השמן למאור שהתנדבו עתה בנדבת המשכן, שלא יחשבו שתהיה מצות הדלקת המנורה מצות שעה בשמן ההוא שהתנדבו בלבד:

ואתה תצוה לא הזכיר משה בזה הסדר משא"כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה) והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת וקללת חכם אפי' על תנאי באה ונתקיים בזה. וכתב צוואה במנורה וכן בתמיד צו את בני ישראל לפי ששניהם נוהגים בכל יום ויש בהם חסרון כיס לפיכך צריך זרוז לכן אמר בהם לשון צוואה. תצוה בגי' נשים צוה רמז להדלקת הנר לנשים חובה בשבת:

ויקחו אליך אבל אני איני צריך לאורה:

כתית רמז ת"י ת"כ שנים יהא נוהג הדלקת המנורה:

נר תמיד בגימ' בשבת:

שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש (משלי כז, ט)

שלמה המלך ע"ה יזהיר על האדם בכתוב הזה (משלי כז) לרחם על הגר שגלה ממקומו ומארץ מולדתו, ומפני שהתורה הזהירה עליו בכמה מקומות שלא להונות אותו לא בדברים ולא בממון שנאמר (שמות כב כ) וגר לא תונה, וכתיב (שם כג) וגר לא תלחץ, וכתיב (שם) ואתם ידעתם את נפש הגר לכך בא שלמה והוסיף וחדש כאן כי האיש הגולה והנודד ממקומו יתחייב האדם עליו בשתים, הא' שיספיק לו מזונותיו, השני שיסביר לו פנים, והנה הוא נקשר עם הכתוב שלמעלה שאמר כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, המשיל את האדם שיצא מן המקום אשר נולד שם כעוף היוצא מקנו ששם תחלת הויתו וסבת תולדתו וסמך לו מיד שמן וקטרת, וכנה המזונות כלם וכל מה שמתבשל על האש בשמן וקטורת שהוא העשן העולה מן המזון המתבשל, והודיענו בזה כי חייב האדם לשמח לב האיש הנודד ממקומו בספוק מזונות שהוא שמן וקטורת כי שמן וקטורת ישמח לב, ויתחייב עוד בהסברת פנים, וזהו ומתק רעהו שימתיק לו דבריו והסברת פניו כי מלבד שיצטרך שמן וקטורת עוד יצטרך מתק רעהו במתק שפתים ורכות הדברים. ואמר מעצת נפש כלומר שיהיה אותו מתק והסברת פנים מעצת נפש השכלית דרך אהבה וחבה ולא דרך חנופה כי ייטב לו מתק שפתים יותר ממה שהוא נותן לו, וכן אמרו רז"ל בכתובות טוב המלבין שנים לחברו יותר ממשקהו חלב שנאמר (בראשית מ״ט:י״ב) ולבן שנים מחלב, אל תקרי לבן שנים אלא לבון שנים. וכן הזכיר הנביא (ישעיהו נ״ח:י׳) הלא פרוס לרעב לחמך והוא שמן וקטרת, והזכיר עוד (שם) ותפק לרעב נפשך והוא מתק רעהו.

ובמדרש שמן וקטורת ישמח לב שמן המנורה שהיה מתקרב בזמן הקטורת שנאמר (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, משמח לבו של הקב"ה, בארו ז"ל כי כשם שהזכיר הכתוב שמחה בהקב"ה אחר מעשה בראשית והוא שאמר דוד (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, כך מצינו שמחה בהקב"ה אחר מעשה המשכן שצוה בהדלקת המנורה ובהקטרת הקטורת ושרתה בו שכינה, ועל זה אמר שלמה שמן וקטורת ישמח לב, וכבר ידוע כי מעשה המשכן שקול כמעשה בראשית, וכשם שמצינו אחר מעשה בראשית שנברא באחרונה מי שהיה מכיר את ה' ועובד ומיחד והוא האדם, כן מצינו אחר מעשה המשכן שהוצרך לצוות שיהיה במשכן עובד ומיחד והוא הכהן הגדול, ולפי ששרתה שכינה במשכן ע"י הקטרת על זה אמר שמן וקטורת ישמח לב.

וכבר ידעת מה שנקרא קטורת על שם שריח הקטורת מתקשר במדות ושמחת המדות מתרבה על המקטיר ועל ידו הברכה נמשכת ונשפעת אל התחתונים, והנה השמן הזה שהיה מתקרב בזמן הקטרת הקטורת היה שמן זית לפי שהזית הביא אורה לעולם שנאמר (בראשית ח׳:י״א) והנה עלה זית טרף וגו', וע"כ צותה התורה במצות הדלקת המנורה בשמן זית, זהו שכתוב.

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. ויקחו אליך לשעה כי מפני שאמר בסוף הפרשה חקת עולם הייתי אומר כי מצוה זו לדורות ולא לשעה ע"כ הוצרך לומר אליך לשעה לומר לך שהמצוה לשעה ולדורות. והזכיר שמן זית למעט שאר שמן, שמן שומשמין, שמן אגוזים וכיוצא בהם. ואמר זית זך כלומר השמן הראשון פרט לשני ולשלישי. כתית שמן היוצא על ידי כתישה למעט שמן היוצא מאליו. למאור כתית למאור ולא למנחות, הראשון למנורה והשני למנחות. ומנהג העולם מי שיש לו שמן רע דולקו בנר, ומי שיש לו שמן טוב נותנו לתבשיל ואוכלו אבל כאן בהפך הראשון שהוא הזך למאור והשני למנחות.

ובמדרש כתית זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנה מקדש שני ת"כ שנה, והמדרש הזה ירמוז לשני מקדשים והיה ראוי לרמוז גם השלישי העתיד.

אבל יתכן לומר כי המדרש הזה אפשר שירמוז על המקדשים שהיה זמנם קצוב, ולפי ששניהם עתידים ליחרב ולהיותם מרמס לכך נאמר הרמז בשניהם בלשון כתית שהוא לשון כתישה ומרמס אבל הבית השלישי העתיד אע"פ שלא בא בחשבון לפי שאין זמנו קצוב הנה נרמז במלת למאור והוא כלשון (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך, והוא הבטחה בבית השלישי בחזרת השכינה והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים כ״ז:א׳) ה' אורי וישעי, ואמר עוד (שם קיח) אל ה' ויאר לנו, ולפי שאין זמן לעמידת בנינו אבל הוא עומד לעד לעולם לכך אמר להעלות נר תמיד כלומר כי מעלתו תמידית ושוב אינה פוסקת.

להעלות נר. שם הכלל כמו נרות, וכן (בראשית ל״ב:ו׳) ויהי לי שור וחמור, וכן (שופטים כ״א:ט״ז) כי נשמדה מבנימן אשה, וכן (יחזקאל א׳:כ״ב) ודמות על ראשי החיה, והיו ארבע חיות.

תמיד שלא תשאר המנורה בלא נר, או יאמר נר שהוא תמידי, וירמוז לנר מערבי שהוא עקר כל הנרות שכל הנרות פונות כנגדו והוא היה פונה כלפי שכינה שהיא המדה העשירית וזהו לשון תמיד, והבן זה.

ובמדרש להעלות נר תמיד, זהו שאמר הכתוב (איוב י״ד:ט״ו) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף אתה סובל את כל העולם כולו שנאמר (ישעיהו מ״ו:ד׳) אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, ואתה מצוה לבני קהת להיות נושאים ארון כבודך על הכתף שנאמר (במדבר ז׳:ט׳) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, אתה זן את כל העולם ואתה מצוה (במדבר כ״ח:ב׳) את קרבני לחמי אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה להעלות נר תמיד הוי אומר (איוב י״ד:ט״ו) למעשה ידיך תכסוף, ואמר הקב"ה לא שאני צריך לאור בשר ודם שבאורי אני מאיר לכל העולם אלא כדי להעלות אתכם ולזכות אתכם. ועוד שם אמר רבי מאיר אמר הקב"ה חביבין עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים, למה שבשעה שהקריבו הנשיאים חנוכת המזבח ולא הקריב שבט לוי היה נפשו של אהרן עגומה א"ל הקב"ה כל השבטים הקריבו חנוכה אחת ואתה לבדך תעשה חנוכה לעצמך הוא שכתוב (תהילים י׳:י״ז) תאות ענוים שמעת ה', וזהו שכתוב מחוץ לפרוכת וגו' יערוך אותו אהרן ובניו ע"כ, ויהיה רמז לחנוכה של נרות חשמונאי ואם כן כשאמר יערוך אותו אהרן ובניו ירמוז לשעה ולדורות.

ואתה תצוה לאחר שגמר לומר כל צווי מלאכת המשכן פירש לו היאך יתקנו לו אורה. וכן מצינו במעשה בראשית לאחר שנבראו כל עניני הארץ תקן להם אורה ואין כאן עיקר המצוה עד פרשת בהעלותך. וה״ק ואתה תצוה לעתיד כשיבנה המשכן ויקחו אליך שמן. תצוה את בני ישראל שנה לשון מצוה זו מלשון שאר המצוות לפי שהיא לזמן ארוך. הוא שאמרו רבותינו כל מקום שנאמר צווי אינו אלא זרוז מיד ולדורות.

ויקחו אליך לצרכך כדי שתראה להיכן אתה נכנס ויוצא, ולא בשבילי שלאורה איני צריך, וראיה לדבר מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אותו, אבל למעלה כתיב ויקחו לי תרומה לשמי בשביל שתהיה לשמי.

שמן זית זך כתית לפי שסתם הכתוב דבריו בפרשת תרומה פירש לך כאן איזה שמן.זך פרש״י בלא שמרים כמו ששנינו במנחות מגרגרו בראש הזית וכו'. להלן פרש״י נוטל ומלקט גרגיר - כאן אחד וכאן אחד לפי שעדיין אינו מבושל - בראש הזית שהן מתבשלין שם תחלה לפי שהחמה מזרחת עליהן ומבשלתן.

ואתה תצוה. יש לשאול שלמה המלך מפני מה שאל מאשמדאי השמיר ולא שאל אורים ותומים. יש לומר דאין מגלין מה שהאדם יכול לידע מאחר. ועי"ל משפסקו נביאים הראשונים שמואל ודוד פסקו אורים ותומים:

פירש"י הכא מיתה בידי שמים לשימוש מלא ימות ובפ' הנשרפין מפיק ליה מפרשה זו כהונה לחוקת עולם כהונת עולם כל זמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם ואי לא הו"ל זר ששימש במיתה בידי שמים מוהזר הקרב יומת כפירש"י בפ' במדבר סיני והזר הקרב יומת במיתה בידי שמים ולמה לא הביא מולא ימות כמו לעיל דאונן וטמא. וי"ל באונן וטמא צריכין להביא מכלל לאו הן שזהו ולא ימות שאין פסוק אחר ובמחוסר בגדים הביא הפסוק שפשוט יותר והזר הקרב. ורש"י לא פירש והזר הקרב מיירי בידי שמים דבפלוגתא לא קאי דפליגי התם בוהזר הקרב אם בידי אדם אם בידי שמים והביא הפסוק ממחוסר בגדים כי לכ"ע בידי שמים וסוגייא דהתם סבר דבידי שמים ורש"י נקט הא אליבא דכ"ע:

תמצא בכל הסדרים אשר בתורה משנולד משה עד משנה תורה שהוא נזכר מלבד זה הסדר ותימא הוא. ושמעתי מפי הר"ר דן אשכנזי ז"ל לפי שמשה אמר לפני הקב"ה על מחילת העגל דבר רע ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ואז"ל קללת חכם אפילו על תנאי היא באה אמר הקב"ה אעשה לך לפנים משו"הד אמחה אותך מן הספר אשר כתבתי כלומ' מס' ואתה תצוה שכתבתי לפני כי תשא וזו היא הקללה שעשתה רושם שלא נקרא שם שמו ובשביל כך לא נזכר משה בזה הסדר: מדברי הרמב"ן ז"ל פירש"י לא בשבילי שלא לאורה אני צריך אלא בשבילכם משל לפקח שהוליך לסומא כל היום לערב אמר הפקח לסומא צא והדלק לנו נר אמר הסומא כל היום אתה מוליכנו ואפי' עצמך איני רואה עכשיו אתה אומר צא והדלק אמר לו הפקח לא בשבילי אני אומר אלא להנהיגך יפה כך הקב"ה הפקח שנאמר עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ הסומא אלו ישראל שנא' נגששה כעורים קיר וכל היום היה מוליך את ישראל שנאמר וה' הולך לפניהם יומם ועכשיו הוא מצוה להדליק בלילה אמר לו הקב"ה לא בשבילי אני אומר אלא בשבילך ולפי שהיה אהרן מיצר על שלא היה לו חלק בקרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח א"ל תטול חנוכת המנורה לבדך וזש"ה תאות עניים שמעת ה':

ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך כתית. לפי שאמר סתם שמן למאור בויקחו לי תרומה פי' בכאן איזה שמן שלא יביאו אלא זך כתית ופי' מה יעשה ממנה ומי מדליק את המנורה:

כתית למאור ולא למנחות הראשון למנורה והשני למנחו' בנוהג שבעולם מי שיש לו שמן רע דולקו בנר ומי שיש לו שמן טוב נותנו לתבשיל ואוכלו וכאן בהפך הראשון שהוא זך למאור והשני למנחות. כתית זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנים ומקדש שני ת"כ. ורומז למקדש שלישי למאור כלשון קומי אורי ולפי ששניהם עתידים ליחרב לכן רמז שניהם במלת כתית אבל העתיד שיעמוד לעד ולא לזמן קצוב אמר בו להעלות נר תמיד:

ואתה תצוה. צריך לדעת למה הצרך לומר ״ואתה״ אחר שעמו היה מדבר, עוד למה אמר ״תצוה״ ולא ״צו״, עוד למה אמר לשון צווי. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בזה דרשות, מהם אמרו (תורת כהנים סוף פרשת אמור) אין ״צו״ אלא זרוז לצד שיש חסרון כיס.

ואולי כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה׳ שידליקו נרות בבית ה׳ אשר ממנו תצא אורה, אשר על כן אמר למשה כי מצוה זו לא יאמרנה לישראל על פי ה׳ אלא הוא יצוה, פרוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה להביא שמן להדליק, ולזה אמר ואתה, פרוש מלבד מה שצויתיך הוסף אתה לצוותם על זה. ודקדק לומר תצוה ולא ״תדבר״, להצדיק דברינו אלה שיזרזם הוא על הדבר, שאם אמר ״תדבר״ יהיה הנשמע כי ידבר דברי ה׳ כסדר הרגיל לדבר מבלי צרך הזרוז, ולזה לא אמר ״צו״, שאז יהיה נשמע שיאמר כי ה׳ אמר אליו לצוות, אלא תצוה פרוש מעצמך. ולא יראה בעיניך כי מצוה זו קלה היא כיון שאינה אלא מפי משה, לא כן הוא, שאין זה אלא משום דרך כבוד לאל עליון, אבל המצוה הרי אנו רואים כי ה׳ אמר אליו שיצוה. ואולי כי לזה אמר ויקחו אליך, פרוש למה שאתה בדעתך תצוה.

עוד ירצה, לצד שצוה ה׳ כל מעשה המשכן ועניניו לנוכח, שיראה שמצוה לו שיעשה הוא כל הנדבר אליו ויביא כל הנדבה אל המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה׳ גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו ואתה תצוה, פרוש, מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל אינו אלא מה שתצוה אותם לבד, ולזה אמר תבת ואתה, ותוספת הוא״ו לצד שיש עושים לבד משה, וידיק גם כן אמרו תצוה ולא אמר ״צו״.

עוד ירמז לצד כי הגיע זמן תת הכהנה לאהרן, ברר ה׳ למשה המלכות והמליכו על ישראל, והוא אמרו תצוה את בני ישראל, על דרך אמרו (שמואל א יג:יד) ״ויצוהו ה׳ לנגיד״ וגו׳. והגם שבארץ מצרים אמר הכתוב (שמות ו:יג) ״ויצום אל בני ישראל״, ופרשנו שם שעשאם מושלים בעם, כאן יחד משה למלכות ישראל ואהרן כהן. ואולי כי לזה נתכון מה שאמר הכתוב (שמות יט:ו) ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״, ממלכת חוזר אל משה, כהנים אהרן ובניו, וגוי קדוש אלו הלוים.

ואולי שירמז באמרו תצוה על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר ח״א פג.) כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה, ולזה רבותינו זכרונם לברכה (סוכה לט.) היו קוראים זה לזה משה, כי הוא זה המדבר בבחינת נפש הלומדת תורה, והוא אמרו ואתה תצוה על דרך אמרו (תהלים צא:יא) ״כי מלאכיו יצוה לך״ שהוא לשון צותא, לווי לאיש ישראל הנכבדים, וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה. ובחר ה׳ לרמז רמז זה במצות שמן כי הוא בחינת התורה שהוא אור העולם. ועין בפסוק שאחר זה.

ויקחו אליך. טעם אמרו אליך יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף כב,א וזה לשונם: ״מחוץ לפרכת העדות״ – עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, מאי עדות? אמר רב: זה נר המערבי, וכו׳ עד כאן. והנה אמרו זכרונם לברכה (שמות רבה נב,ב): ליצני הדור היו מתלוצצים על משה לומר, אפשר שהשכינה שורה על מעשה של משה וכו׳, עד כאן. הרי כי לא היו מצדיקים אפלו מישראל שתשרה שכינה במשכן, וכפי זה הגם ששרתה שכינה ביום א׳ בניסן, עם כל זה אין זה סימן לתמידות שתקבע השכינה מקומה במשכן, אבל בנס נר המערבי הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. והוא מאמר ה׳ ויקחו אליך, פרוש, אליך נוגע הדבר, כי בזה תתחזק נבואתך שיכירו ויצדיקו נבואתך שהשכינה תשרה בתוכם כשיראו נס שיעשה בשמן המנורה. ואולי כי לזה נתכון באמרו ואתה תצוה, לומר שלא יחוש שלא יאמנו דבריו להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים, וכמו שכן היה. ואם תאמר מנין יצדיקו – ויקחו אליך, פרוש, בדבר זה יש לך חזוק והצדקת הדברים כנזכר.

ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זהר חדש (בראשית ח׳) כי ארבע גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, שני נגאלו בזכות יצחק, שלישי בזכות יעקב, והרביעי תלוי בזכות משה, ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באמרו ואתה תצוה את בני ישראל על דרך (תהלים צא:יא) ״כי מלאכיו יצוה״, או על דרך אמרם ז״ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אמרו ויקחו אליך שמן זית זך, ירמז אל התורה שנמשלה לשמן, מה השמן מאיר לעולם כך התורה, והם דברי הזהר שכתבנו בסמוך.

ודקדק לומר זך, שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנתר חס ושלום או להתגדל וכדומה, אלה הם שמריה.

ואמר עוד כתית, פרוש שצריכין לעסק בתורה ולכתת גופם וכחם, על דרך אמרו (במדבר יט:יד) ״זאת התורה אדם כי ימות״ (ברכות סג:), וכבר כתבתי ענין זה בחפצי (חפץ ה׳, פרק ה׳) בענין המימינים בה, יעין שם.

ואמרו למאור תתפרש גם כן כפי דרכנו, כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה ושפחה תירש גברתה. ולזה יצו כי יכון בשמן זית להאיר למאור וליחדו במכון, גם יכון אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם זכרונם לברכה (מגילה כט,א) בפסוק (דברים ל:ג) ״ושב ה׳״ ממה שלא אמר ״והשיב״, גם מאמרם זכרונם לברכה (תענית ה,א) בפסוק ״לא אבוא בעיר״, והבן.

ואמרו להעלות וגו׳, עולה תמיד, ותמיד זה אין לו שעור, ולא תשוב לדאבה עוד והיה לה ה׳ לאור עולם. ואולי שכון עוד לומר למאור להעלות נר תמיד, כי המאור הגדול הוא יעלה הנר תמיד, על דרך אמרו (ישעיהו סב:ח) ״נשבע ה׳ וגו׳ אם אתן את דגנך״, והיית רק למעלה.

ואתה תצוה את בני ישראל וגו'. יש לדקדק מהו ואתה תצוה שני נוכחיות ואתה צוה מבעי ליה למימר, גם מלת ואתה כולה מיותרת כי היה לו לומר צו את בני ישראל כי בלשון זה נאמר בפר' אמור (כד ב) על הנרות הללו, ומה שכתב הרמב"ן לומר שהקפיד שלא יעשה זה ע"י שליח כו' מ"מ היא גופא קשיא למה הקפיד במצוה זו יותר מבכל המצות, וכן בסמוך נאמר ואתה תדבר גם שם הדבר צריך ישוב, עוד הקשו המפרשים מה ענין מצוה זו לכאן כי עיקר מקומה אחר עשיית המשכן והנחת המנורה. ומהר"י אברבנאל פירש כי עיקר מצוה זו בפר' אמור וכאן נאמר תצוה ר"ל אתה עתיד לצוות את בני ישראל כו' ולדבריו כל פסוק זה מיותר כי מה הגיד לו בזה שסופו לצוות, ומה יעשה הרב בפסוק ואתה תדבר הנאמר בסמוך. ועו"ק, להעלות נר תמיד נרות מבעי ליה שהרי שבעה היו. ועו"ק, הלא לא דלקו כ"א מערב עד בוקר ולמה אמר תמיד. ועו"ק, באמרו באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כל מראה מקום ארוך זה הוא נראה ללא צורך כי היה לו לומר על המנורה יערוך אותו וכבר ידענו מקום המנורה היכן היא. והנה לא הוזכר כ"א נר אחד ובפר' אמור אמר יערוך את הנרות. ועוד, כאן נאמר באהל מועד ואחר כך מחוץ לפרוכת ובפר' אמור מוחלפת השטה שאמר תחילה מחוץ לפרוכת ואח"כ באהל מועד. וכאן נאמר מחוץ לפרוכת אשר על העדות ושם נאמר מחוץ לפרוכת העדות.

ונראה ליישב כל זה ממה שכתב הרמב"ן כי מה שאמר להעלות נר תמיד היינו נר מערבי שהיה דולק לעולם אבל שאר הנרות לא היו תמיד כ"א מערב עד בקר, בהנחה זו יתורצו כל הספיקות הנזכרים כי אמר שצוה ה' למשה על המשכן וכל כליו וחלק המשכן לג' חלקים ועל כולם אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והיה הפרוכת מבדיל בין קדש לקדש הקדשים ורצה משה שבכל חלק יהיה דבר המורה על שהשכינה שרויה בישראל, והנה בקודש הקדשים היו לוחות העדות אשר יתנו עדות ה' נאמנה שהשכינה שרויה שם כי הלוחות היו בהם מעשה נסים שהיו נקראים משני עבריהם ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (מגילה ג.) ותינח שכל הבא למקום ההוא יראה עין בעין כי שם ה' נקרא עליו, האמנם אחר שהפרוכת מפסיק ואין כל אדם רשאי לבא שמה, פן חלילה יאמר המהרהר הרוצה לשקר ירחיק עדיו (הרא"ש פ' שבועות הדיינין יג) ע"כ הוצרך הקב"ה לעשות גם בהיכל נס תמידי זה בנר מערבי כדי שכולם יסתכלו בו ויראו מנר מערבי שם ה' כי הוא שוכן בתוכם, ואילו לא היה הפרוכת מכסה על ארון העדות לא היה צורך בנס זה.

ולהצעה זו נאמר, שכל פר' זו אין הכוונה לצוות על נרות המנורה כ"א בפרשת אמור שם עיקר מקום של ציווי זה וכאן עיקר הציווי על נר מערבי זה לגלות למשה כי אע"פ שהפרוכת מכסה על ארון העדות מ"מ יהיה גם במקום הקדש נס מתמיד המפרסם כי ה' שוכן שמה וכבר ידעת שמשה רבינו ע"ה נאמר בו (דברים לג כא) וירא ראשית לו, כי הוא היה ראשית והתחלה לכל הדברים העומדים בנס והוא היה כנר זה שמדליקין ממנו כמה נרות והנר אינו חסר כך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על כל הנביאים שבאו אחריו, כי פני משה כחמה (ב"ב עה.) וממנו הואצל האור על כולם כך נר מערבי זה שהיה אורו מתמיד בדרך נס הואצל עליו מאורו של משה כי הוא היה אמצעי בין אור ה' לכל מיני אורה אשר עמדו בנס, והיה הסימן על זה שבלידתו נתמלא כל הבית אורה להורות שהוא יהיה המקבל הראשון מן אור העליון ובאמצעיתו הושפע האור על כל מקום שיש בו דבר העומד בנס, לכך נאמר ואתה תצוה שני נוכחיות לומר ואתה היינו ממהות עצמותך ותוספות אורה שבך תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' שהשמן יוקח אליך ר"ל לצרפו אליך כדי שתשפיע עליו מהודך כדי להעלות נר תמיד זה נר מערבי שהיה תמידי בדרך נס.

ואח"כ נתן טעם לשבח, למה היה צורך בנס זה לפי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כי הפרוכת מבדיל בין המקום שיש בו עדות על שהשכינה שרויה בישראל ובין סתם אהל מועד, לפיכך יערוך אותו אהרן מערב ועד בקר וכי כל הלילה היה עומד ועורך אלא שנותן בו שמן כמדת חברותיה שאין בו כ"א שיעור דליקה מערב ועד בקר ואעפ"כ יעלה נר תמיד, ועדיין לא פורש באיזו נר יתמיד נס זה עד שאמר לפני ה' היינו נר מערבי הסמוך לשכינה שבמערב כי מצד העדות דומה נר זה אל ארון העדות ועל פי שנים עדים יקום דבר, ושניהם ע"י משה כי גם התורה נקראת על שמו, ולא הזכיר כאן כל הנרות כי אין כאן מקומם כ"א בפר' אמור כמ"ש שם על המנורה הטהורה יערוך את הנרות ולכך לא נאמר שם ואתה תצוה לפי שעיקר הציווי שם היה על כל הנרות ואגב גררא זכר שם גם נר מערבי זה באמרו להעלות נר תמיד מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו.

ונראה לי שסדר הפסוק של פרשת אמור כך הוא, שצריך להפסיק בין מלת לפרכת למלת העדות וכך פירושו להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת רצה ה' שיהיה נר אחד תמידי בדרך נס מחוץ לפרוכת, ואח"כ פירש מה משמש נס זה על זה אמר העדות באהל מועד כי נס זה יתן עדות ה' נאמנה גם באהל מועד שהכל מסתכלים שם ויראו מנר מערבי זה את שם ה' כי בקרבם הוא כי יערוך אותו אהרן מערב עד בקר ויהיה לפני ה' תמיד ולפי שנאמר שם צו את בני ישראל ויקחו אליך ש"מ שיש כאן דבר המיוחס לכל בני ישראל ויש בו דבר המיוחס אל משה לבד שהרי נאמר אליך, ע"כ הוצרך לפרש שניהם כי הדבר המיוחס אליך ולא להם הוא הדבר העומד בנס אשר עליו אמר להעלות נר תמיד עד חוקת עולם לדורותיכם, ואח"כ פירש הדבר המיוחס לכל ישראל הוא מ"ש על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד כי כל הנרות היו פונין מול נר מערבי זה ע"כ נאמר בכולם לפני ה' תמיד, ופירוש זה יקר.

ד"א לכך נקט מראה מקום זה מחוץ לפרוכת אשר על העדות. שלא יטעו לומר כי הוא ית' צריך לאורה, שהרי הפרוכת מפסיק בין המנורה למקום השראת שכינתו ועוד ששם העדות וכולו אורה, אלא ודאי עיקר קיחה זו אליך לצרכך, ובילקוט (שעח) מסיק שלכך היו חלונות של בהמ"ק רחבות מבחוץ וצרות מבפנים להורות שלא היה השמש מאיר אל המקדש אלא אדרבה המקדש היה מאיר לכל העולם שנאמר (יחזקאל מג ב) והארץ האירה מכבודו. וכן בארנו למעלה פר' ויצא בפסוק ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואולי שלכך נקט אליך לרבותא כי אפילו פני משה שהוא כפני חמה מ"מ אתה צריך לאור רוחני זה כי אין השמש מאיר אל המקדש אלא המקדש מאיר אל השמש כי ממנו יוצא השפע אל כל צבא מרום.

ויש בפרשה זו מוסר אל הטועים, הנותנים החלק המובחר מן ממונם לצורך החומר לאכול ולשתות ויתר תענוגות בני האדם, וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה יתן לצורך נר אלהים נשמת אדם כדרך שעשה קין, אלא ילך בדרך הבל שהביא מנחה לה' מבכורות צאנו ומחלביהן כך יתן ראשון למאור לצורך נר אלהים נשמת אדם אשר אורה נצחי כמ"ש להעלות נר תמיד והשני יתן למנחות שהיה מאכל לכהנים ודי רמז בזה למבינים.

ואתה תצוה וגו׳. כלל פרשה זו נפלאה. לבד לשון ואתה תצוה שכבר עמדו הראשונים ע״ז עוד עיקר הפ׳ אין כאן מקומה בתוך מעשה המשכן ויותר היה מקומה אחר מעשה המנורה עכ״פ. גם לשון ויקחו אליך. אינו מבואר מה זה. והרמב״ן כ׳ שהזהיר שיביאוהו לפניו ומשה יראה אם הוא זך וכתית כראוי. ואינו אלא פלא. וכי לא נאמנו פקידי המשכן ע״ז ומה יהיה אחרי מות משה. עוד יש להעיר על מאמר חז״ל בויקרא רבה ס״פ אמור פל״א עה״פ צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. הד״ד ראשך עליך ככרמל וגו׳ מלך אסור ברהטים. ומפרשי מלך זה משה כו׳. ומסיים אמר הקב״ה למשה. משה מלך עשיתיך ואין דרך מלך לעשות בעצמו צו לאחרים לעשות בשבילך. וזה מדרש פליאה והלא כל התורה בא בצווי משה לישראל בשם ה׳ ולמה זה נתעוררו לדרוש כן בזו הפרשה. אבל יסוד הדבר למדנו ע״י ביאור עוד מאמר ברבה פ׳ זו ואתה הקרב אליך. הה״ד לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי. בשעה שאמר הקב״ה למשה ואתה הקרב אליך הרע לו כו׳ א״ל תורה נתתי לך שאלולי היא לא בראתי עולמי כו׳. והנה לא נודע עיקר התרעומת מנ״ל לחז״ל שהרע למשה ותו אם הרע למשה אין זה פיוס כ״כ. שהרי אינו דומה כהונה שהיא לאהרן ולזרעו ואין לזולתו חלק בה משא״כ התורה ניתנה לכל ישראל כמו למשה ולזרעו אלא משה בעצמו היה שליח וזכה שתנתן ע״י. ואין זה שייכות לזרעו כלל. אלא הענין בכ״ז דיש לדעת דאור התורה שהוא תכלית המשכן ועיקר המשרה שכינה בישראל. בא בשפע ע״י אמצעות שני כלי קודש. היינו הארון והמנורה. ונשתנו פעולותיהם. הארון בא ליעוד הדברות שבכתב וגם לצווי בקבלה בע״פ וכמש״כ לעיל כ״ה כ״ב. ועדיין אין בזה כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל. ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה אשר נכלל בו שבע חכמות וכל כחות הנדרש לפלפולה ש״ת. וכ״ז נכלל בכפתורים ופרחים. עד דאי׳ בב״ר פצ״א ר׳ טרפון בשעה שהיה שומע דבר מתוקן היה אומר כפתור ופרח. ושיח רבן של ישראל ללמדנו בא שמה שתלמיד ותיק מחדש דבר טוב הוא ע״י כח שנרמז בכו״פ של המנורה. וע״כ בבית שני שרבו ישיבות והעמידו תלמידים הרבה להויות דאביי ורבא שהוא התלמוד מש״ה נתחזק כח המנורה ע״י נס דחנוכה. וע״ע להלן ל״ט ל״ז שהראיתי לדעת שמרומז ג״ז בתורה. והיינו דאי׳ בברכות דנ״ז הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה שנא׳ ויקחו אליך שמן זית וגו׳:

עוד ראוי לדעת דמשה ואהרן היו נחשבים לחברים כדתניא באדר״נ פכ״ז ומנין שכבוד חבירו יהא חביב עליו כרבו שנא׳ ויאמר אהרן אל משה בי אדוני. והלא אחיו הקטן ממנו היה אלא עשאו רבו. והטעם בזה דאע״ג שאהרן היה נצרך לגמרא דמשה מפי ה׳ מכ״מ אחר ששמע שוב לא היה נצרך לו לסברא. והיה גדול בישראל כמשה. אלא שגדולתם בתורה לא היה באופן א׳. דכח משה היה נעלה בכח הפלפול לחדש דבר מה שלא שמע בקבלה. ע״י ההכרח והפלפול. וכדאיתא בנדרים דל״ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו ומסיק ההוא לפלפולא בעלמא. ואהרן היה נעלה בכח הסברא לדמות מילתא למילתא ולכוין האמת. וזהו עפ״י דבר ה׳ לאהרן ולהורות את בני ישראל. ועיקר ההוראה בשעתו א״א לחדש כל שאלה בפלפול אלא ע״י סברא ולדמות מילתא למילתא. ובזה הכח היה יחיד באותו דור עד שעלה פעם א׳ על משה במעשה דשעיר החטאת. וע״ע מש״כ בס׳ במדבר בפ׳ מקושש ובס׳ דברים י׳ ו׳ שהיו משה ואהרן שני ראשי סנהדראות בישראל זה בכחו וזה בכחו. ואחר שמשה היה מיוחד לכח החידוש והפלפול ע״כ נדרש לו ביחוד כח המנורה שיאיר לו הדרך להגיע לאמת. והיה ראוי שמשה יעסוק בעצמו בהכנת השמן. אלא שישראל עשו צרכי משה. כ״ז למדו חז״ל ברבה פ׳ אמור הנ״ל דלהכי כתיב ויקחו אליך היינו בשבילך. אלא מ״מ צו את בני ישראל ולא אתה בעצמך מפני שאתה מלך. זהו כלל ביאור אותו מאמר. ובפ׳ אמור הוספנו בזה לפי הענין. ומעתה אנו באים בדרך ישר לבאור מאמר חז״ל כאן שנתקשה לחז״ל סמיכות הפרשיות. וכמו שקשה לנו. והעלו חז״ל שכ״ז בא פיוס למשה. דקודם שאמר ה׳ למשה ואתה הקרב אליך וגו׳ והודיעו מעלה הפנימית שהכינו הקב״ה לקדושת העבודה הקדים ה׳ מאמר זה למשה שהוא פיוס בזה שזה החלק הנעלה של החידוש והפלפול ניתן רק למשה ולזרעו עד שאני מזהירך שאתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו׳ שהוא שייך אך אליך. ובזה גדול כחו מכח אהרן. דאע״ג דכח אהרן גם בתורה רב בסברא ובהוראה מ״מ אינו דומה מעלת כח החידוש לכח ההוראה. באשר ההוראה הבאה מכח דמיון מילתא למילתא אינו מוכרח ואפשר שיבא רעהו וחקרו וידמה בא״א ובזה נתפייס משה. והיינו שהביא המדרש מקרא לולי תורתך שעשועי וגו׳ ואין פי׳ שעשעי לשון שחוק ושעשועים ח״ו אלא כמהפך ומסלסל בהם כמו אדם המשתעשע בדבר. וזהו דרך הפלפול:

כתית למאור. בשעה שנכתת יהא מתחלה לצורך המאור דיש נ״מ במעשה השמן דשמן בעצם מר כזית עצמו ומשימים בם עשבים וכדומה שממתיקים אותו אבל אם מתחלה נכתת למאור. הרי הוא נקי מכל זיוף ועירוב:

להעלות נר תמיד. לא לפעם ראשונה נצרך לצוות שהרי בא לזה נדבת הנשיאים. אלא לאחר שיכלה זה השמן:

ואתה תצוה. פ' זאת הוכפלה בפרשת אמור (סי' כ"ד) ויש בין הפרשיות כמה שנוים, וחז"ל בספרא למדו שפה מדבר על כלל נרות המנורה ושם מדבר מן נר מערבי, ושם פרשנו בדברים בפרטות קחהו משם ותמצא מרגוע, ולא נשאר לנו רק לדעת למה הפסיק בצווי זה בין מעשה המשכן וכליו ובין מעשה בגדי כהונה, כאלו הוא הקדמה למלאכת הבגדים וקודמות אליהם, וכן הוא האמת, שלפי מה שנבאר שעקר צווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז אל טהרת המדות והדעות שהם בגדי הנפש, צריך לצרף אליה את השמן הקדוש, כמ"ש (קהלת ט' ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, שר"ל שבגדי הנפש שהם מדותיה ותכונותיה יהיו לבנים מכל חלאה ושמצה, ושמן אל יחסר מעל ראשו, וזה כמ"ש המליץ הבדרשי (פרק ט"ו) התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ, התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים, והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו, גוו פתילה נפתלת, נשמתו שמן זית זך, בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו'. ואמנם לא כל אדם זוכה להשמן הזך המוכן להדליק בו אור האלהי להאיר אור במקדשו, כי בהיות השמן עכור ומלא שמרים, ר"ל שנשמתו לא הוטהרה ולא הוכנה אל אור התורה וזיו השכינה, או בהיות הפתילה מן הפתילות שאין מדליקין בהם, ר"ל שגופו אינו מוכן אל הטהרה וקבלת האורה, אז ידעך נרו באישון חשך, לבד הנפש המוכנת לקבל התורה והחכמה היא המביאה אל מקדשה שמן זית זך, כי ה' יאיר נרו על ראשה כמ"ש כי אתה תאיר נרי וכמש"פ שם, ובאשר ציור המקדש היה כאלו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד כמ"ש ברמזי המשכן, וכל עניני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו, צוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתה וקדושתה שיהיה מוכן למאור, ואז באמצעות משה שהוא הוריד את התורה ואור אלהים לארץ יעלה את המנורה שהיא כלל נשמת ישראל להעלות נר תמיד, ומפרש שאור הזה בא מן התורה הנתונה בארוך הברית שמשם יערוך את הנרות לפני ה' תמיד, ונר מערבי המיוחס להשכינה אשר במערב ממנה היה מתחיל ומסיים כ"ז שהכ"ג שהוא היה לזה שליח כלל האומה היה צדיק והיו בגדיו לבנים ושמן על ראשו לא חסר, וע"כ הקדים את השמן אל הבגדים:

א פירוש שאל תתמה היאך מצינו שמן שאין בו שמרים דהא תנן בפרק המפקיד ר"י אומר אף המוכר שמן מזוקק כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה ש"מ שאין שמן בלא שמרים ומפרש כמו ששנינו וכו':

ב פירוש לוקט אותן זיתים הגדילים בראש הזית גרגר אחד מכאן וגרגר אחד מכאן לפי שאותן זיתים מבושלים היטב ואין בהם שמרים:

ג דכשטוחנן בריחים יש בו שמרים אף על פי שמגרגרו וכו':

ד דאי מוציא מהן יותר יהא בו שמרים ולכך שמן השני פסול משום שיש בו שמרים:

ה ואע"פ דגבי מנחות נמי כתיב כתית ונימא דוקא כתית. י"ל דא"כ למאור דהכא למה לי אלא על כרחך למאור דהכא למעט בא כתית למאור ולא כתית למנחות אלא אפילו שמן שני כשר למנחות. ואם תאמר אם כן כתית במנחות למה לי וי"ל דאי לא כתיב כתית במנחות הוה אמינא למנחות דוקא שמן שני כשר ולא שמן ראשון למנחות. וא"ת למאור למה לי דאנא ידענא דהא דכתיב כתית במנחות אף כתית במשמע דאי דוקא הוא כתית למנחות ולא שמן שני אם כן לישתוק מכתית דמנחות ונילף משמן דמאור כתית אין שני לא וי"ל דאיכא למיפרך מה לשמן המאור כיון דלהאיר אנו צריכין משום הכי כתית דוקא מפני שהוא נמשך אחר הפתיל' אבל למנחות שני דוקא משום שיש בו יותר מתיקות משום הכי כתיב כתית גבי מנחות להכשיר אף כתית ושוב איצטריך למאור ללמד דכתית דמנחות לאו דוקא הוא והא דנקט רש"י כתית למאור ולא כתית למנחות פירוש אין צריך כתית למנחות אלא אף טחון כשר וק"ל:

ו דק"ל היה לו לכתוב להדליק וכתב להעלות שלא יניחנה וילך כשהדליקה כל עוד שאין השלהבת עולה:

ז כלומר אע"פ שאינו דולק ביום אלא מלילה עד היום מכל מקום קרוי תמיד כמו שאתה מוצא בשאר דברים שאינם תמיד בכל זמן ואף על פי כן קרויין תמיד כמו שמביא רש"י וכן במנחת חביתים דכתיב תמיד ואינה אלא מיום ליום ועוד שביום עצמו חלוקה שהרי מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואפילו הכי אומרים בה תמיד כיון שהיא כן לעולם ודו"ק:

ח כלומר דמלחם הפנים אין להביא ראיה שנאמר תמיד על שם שהוא לעולם אף על פי שיש בו הפסק שהראשון נסתלק והשני מעריכין על השלחן לפי שהיה תמיד ממש שהיה מונח משבת לשבת ואף כשהיו מסירין אותו ומשימין אחר תחתיו לא היה שם הפסקה אלא אלו מושכין ואלו מניחין האחר טפח של זה לתוך טפח של זה:

ואתה תצוה את בני ישראל וגו' עד סוף הסדר ויש לשאול בעניניו שאלות:

השאלה הא' מדוע צוה ית' כאן על עריכת הנרות שזה לא היה ראוי לצוותו כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומתם ועדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ולבניו. ואיך יצוה אותם על אופן השירות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות שהם מכלל עבודתם:

השאלה הב' מה טעם אמר ואתה תצוה היה לו לומר צו את אהרן או צו את בני ישראל כמו שנאמר בפרשת אמור אל הכהנים על זאת המצוה עצמה. ומה שתקן בזה הרמב"ן שאמר ואתה תצוה להקפיד שלא יצוה אותם על ידי שליח היה לו לומר ואתה צוה כמ"ש ואתה הקרב לא ואתה תצוה:

השאלה הג' שהרי פרשה זו עצמה נשנית בסדר אמור אל הכהנים בלי שום שינוי רק שכאן אמר ואת תצוה מבלי דבור ושם נאמר וידבר ה' אל משה לאמר צו אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו' ושם היה מקומו הראוי וזמנו ההגון ולמה נאמרה אם כן במקום הזה ללא צורך:

השאלה הד' באמרו אחר זה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו'. כי הנה הפסוק הזה היה ראוי להיות התחלת הפרשה שיצוה ראשונה להבדיל את אהרן ואת בניו מתוך בני ישראל לכהן ואחרי היותם מיוחדים לכהונה יצוה אותם בהדלקת הנרות. ורש"י כתב ואתה הקרב אליך לאתר שתגמור מלאכת המשכן הרגיש הרב בספק הזה אבל לא נתן טעם למה נאמר הצווי הזה שלא במקומו:

השאלה הה' באמרו ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגומר והם יקחו את הזהב ואת התכלת וגו' כי מה צורך היה להקדים זה לצווי בגדי הכהנים. והנה לא זכר כזה בארון ובכרובים ולא בשולחן ובמנורה וידוע שהאומנים יעשו אותם ויקחו הדברים הצריכים לעשותם. ובסדר כי תשא צוה על האומנים ומה צורך לזכרו פה:

השאלה הו' למה בזכרון הבגדים אמר חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ ומצנפת ואבנט ולא זכר כאן הציץ שהיה על מצח אהרן ולא המכנסים אלא מה שמצאנו אחרי כן שאמר בבגדי בני אהרן ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה וגו' ולמה אם כן לא נזכרו כאן בצוויי הבגדים ולא נזכר המצנפת ואבנט בעשייתם:

השאלה הז' באמרו ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים כי הנה מלאכת הזהב והמשבצות לא היו אורים ותומים והאבנים לא היו גם כן אורים ותומים כי כל זה היה ממלאכת האומנים. אמנם האורים והתומים לא מצאנו בהם לא צווי עשייה רוצה לומר שיאמר ועשית האורים ותומים ולא עשייה ממש שיאמר ויעשו או ויעש אורים ותומים ויחס נתינתם למשה באמרו ונתת אל החשן את האורים ואת התומים וכן במעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים ומה היו אם כן ולמה נזכרו בה"א הידיעה את האורים ואת התומים והם לא נזכרו בשום מקום קודם לזה. וחכמינו ז"ל אמרו אורים שמאירים דבריהם תומים שמתמימים דבריהם אבל לא פירשו לנו מה הדבר:

השאלה הח' אם היתה מדרגת האורים והתומים למטה מכל מדרגות הנבואה והיא ממדרגת רוח הקדש שנמצא בה מעלות על השגת הנבואה כי הנה יעודי הנבואה מצות הם חוזרים כפי הכנת המקבלים ויעודי האורים אינם חוזרים כמו שקבלו חכמינו זכרונם לברכה עוד שהנביא לא נבא בכל עת שירצה והכהן ישיג באורים והתומים בכל עת שירצה. ואם נאמר שהיתה השגת האורים והתומים גדולה ממדרגת הנבואה יקשה אם כן איך יזכו אליה כל הכהנים הגדולים כקטון כגדול מהם ובפירוש הפרשה בענין החשן יתבאר עוד הספק הזה:

השאלה הט' מה היה הטעם בקרבנות שצוה יתברך שיעשו אהרן ובניו כל ימי המלואים פר אחד ושני אלים ולחם מצות וגו'. ולמה היה הפר עולה ונשרף מחוץ למחנה והאיל האחד היה גם כן עולה אבל נשרף כלו על גבי המזבח והאיל הב' לא היה עולה כי הוא היה איל המלואים נאכל ממנו לכהן העובד שהיה משה ולאהרן ולבניו:

השאלה הי' למה שני האילים שיקריבו אהרן ובניו לא יהיו שוים בענינם כי האחד צוה שיהיה עולה כלה כליל והב' נאכל לכהנים כמו שזכרתי. הא' היה זורק מדמו על המזבח סביב. אמנם בשני צוה שיתן מן דמו על תנוך אוזן אהרן ובניו ועל בוהן ידם ועל בוהן רגלם ולא עשה כזה מדם האיל הא'. גם מדם האיל הב' ומשמן המשח' צוה שיזה על בגדי אהרן ובניו לקדשם ולא צוה כזה בראשון. האיל הב' קראם הכתוב איל המלואים ולא קרא כן האיל הא' וראוי לדעת על מה היו החלופים האלה ומה סבתם:

השאלה הי"א למה נזכר בכתוב שתי פעמים המשחה באהרן כי הנה ראשונה אמר ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו. ואח"כ בזכרון קרבן האיל הב' אמר ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש וגו' הרי כאן שתי משיחות:

השאלה הי"ב למה מכל הקרבנות שהיו עתידין ישראל להקריב על המזבח לא צוה יתברך במקום הזה כי אם התמידין בפרשת וזה אשר תעשה על המזבח ולא זכר שם אחד מכל שאר הקרבנות שצוה אח"כ בסדר ויקרא בצו את אהרן וגם לא קרבנות המועדים שבפרשת אמור אל הכהנים ולא המוספין שבפרשת פנחס והיו ראוי לזכור כל דבר במקומו ולא יזכור כאן מצות התמידין שנכתבם אחר כך במקומה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ואתה תצוה את בני ישראל וגו' עד ואתה הקרב אליך. יראה מסגנון הפסוקים שלא בא הכתוב כאן לצוות על שמן המאור ולהזהיר על הדלקת הנרות במנורה. אבל היתה כונתו הראשונה לצוות על בגדי הקדש המיוחדים לכהני ה' ולכן אמר יתברך למשה ואתה תצוה רוצה לומר אתה עתיד לצוות אל בני ישראל שיקחו אליך שמן זית זך ובאוהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם כי לא יעבוד העבודה ההיא אלא כהני ה' ומפני זה צריך שתקריב אליך את אהרן אחיך ואת בניו לכהנו לי שאינו מהראוי שיבואו שמה בבגדי הדיוט לעבוד העבודה הקדושה ההיא. ומפני זה ראוי שתתעסק בעשיית הבגדים הראוים להם. הנה אם כן לא באה במקום הזה מצוות הדלקת הנרות מכוונות לעצמה אלא לספר הצורך למעשה הבגדים לאהרן ובניו יען וביען הם יכנסו ערב ובקר לפני ה' בהיכל הקדש להדליק את הנרות ולא יבוא שם ערל וטמא. ומפני זה אמר הכתוב ואתה תצוה ולא אמר צו את בני ישראל. והוזכרה כאן הדלקת הנרות. והותרו בזה שתי שאלות הא' והב'. והראב"ע כתב בקשור הפרשיות כי כאשר השלים הכתוב לספר כלי הקדש והמשכן והאהל והמסך ומזבח העולה והחצר התחיל לפרש משרתי המשכן ומה היתה עבודתם בעצמם אין זר אתם והחל שיעשו נרות במנורה ושיעלו אותם בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשרתים שיהיו ניכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. ואחר כך הזהיר שהם חייבים ללמוד סדר עבודתם שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם ואחר כך יעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב רק יקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה עד כאן. ועם כל דבריו לא יצא מהספקות אשר זכרתי ולכן מה שכתבתי הוא מתישב בפשט הפסוקים שאין ואתה תצוה כמו צו הנאמר בסדר אמור אל הכהנים כי שם באה המצוה מכוונת לעצמה ובא במקומה הראוי ולכן נאמר שם צו את בני ישראל ויקחו וגו' אבל כאן לא נאמרה אלא ע"ד הקדמת ידיעה והודעת הסבה לענין בגדי אהרן ובניו. לכן אמר ואתה תצוה כאלו אמר ובעבור שאתה תצוה בהדלקת הנרות שיעשו אהרן ובניו בהיכל ה' בכל יום לכן צריך שתיחס אותם לכהונה ותלבישם בגדי ישע והותרה בזה השאלה הג' שלא הוכפלה המצוה הזאת אלא לצורך רב. ולכך צוה מיד אחר זה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואמנם ו"יו ואתה תצוה י"מ שהיא מוסף על מה שאמר למעלה ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל ואתה כפי מה שאצוה אותך תצוה בשמי על הדלקת הנרות והיותר נכון הוא שדרך להתחיל הספורים בוי"ו ויהי בימים הרבים ההם ויהי בימי שפוט השופטים ורבים כן. ואמר ויקחו אליך שיחד הדלקת הנרות למשה להגיד כדבריהם ז"ל שהוא יתברך לא היה צריך לאורה. אבל היה צריך האור שמה מפני הנכנס בהיכל שיראה לפני מי הוא נכנס ועומד. ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה נכנס בכל עת אל הקדש. לכן אמר ויקחו אליך רוצה לומר כי הנה זה שיהיה לתועלתך שתראה בהכנסך שמה עם היות המצוה לדורות. ואמר שמן זית להגיד שלא יתנו בנרות המנורה שמן אגוזים ולא שמן שומשין ולא שמן דגים ושאר השמנים אלא שמן זית. וגם יהיה מובחר במלאכתו שיהיה השמן זך בעצמו מבלי שמרים ויהיה כתית שיכתתו הזית במכתש והשמן היוצא ממנו הטפה הראשונה הזכה הוא הראוי למאור המנורה כי השמן הזך מאיר בשלמות וזה משמח הנפש ומפקחתה וההפך בהפך. ויהיה לפי זה מלת זך חוזר לשמן שיהיה זך ולא עכור באופן שיעלה להב הנר תמיד ולא יכבה מפני עכירות השמן. אמנם השמן מזית על ידי טחינה בדוחק הוא מעורב עם השמרים ולכן לא יוכשר למאור. אבל הוא כשר למנחות ולמשוח החלות כמו שאבאר. ולהיות השמן הזך אשר בזה היוצא כתית מהזית ולא בטעינה דבר יקר לכן לא נמצא אלא אצל הנשיאים והם התנדבו אותו. אך בזמן ישיבת ישראל בארץ היו קונים אותו מן הלשכה כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה. והראב"ע כתב שאמרו זך כתית למאור חוזר לזית לא לשמן שיהיה הזית זך לא מעופש ויהיה הזית כתית במכתשת והכל תואר לזית. ואמר להעלות נר תמיד רוצה לומר כדי שתהא השלהבת עולה יפה תמיד ולא יחסר שום ערב שלא יעלו הנרות כן פרש"י (שמות פ' כ"ז כ') שכל לילה ולילה יקרא תמיד. אבל חכמינו זכרונם לברכה פירשו להעלות נר תמיד על הנר המערבי שבקנה האמצעי מן המנורה שיהיה דולק תמיד לא תכבה וכן פירשו הרמב"ן והוא הנכון. ואמר באהל מועד מחוץ לפרכת. להגיד כי המאור יהיה אז במקום הועד לצורך משה שהיה נכנס להנבא שמה או לצורך אהרן בהכנסו להקטיר קטרת או להעלות את הנרות או לעריכת לחם הפנים או להכנס לפני לפנים ביום הכפורים אבל לא לצורך השכינה כי לכן צוה שיהיה מחוץ לפרוכת לא מבפנים. ואמר זה גם כן כדי שהכהן בבואו להדליק את הנרות לא יראה משם פני הכרובים ואמר אשר על העדות רוצה לומר הפרכת שנתן בעבור העדות שהוא הארון והכפורת ויהיה על כמו בעבור כמו על מה עשה ה' ככה על שלשה פשעי ישראל ודומיהם. ואמרו יערוך אותו אהרן וגו' ענינו שיערוך אהרן בלבו כמה שמן היה צריך מערב עד בקר לכל היותר על דרך יעריכנו הכהן. ושיערו חכמינו זכרונם לברכה שחצי לוג שמן מספיק בליל תקופת טבת בכל נר היה קרוב לשלישית ההין בכל לילה. ואפשר לפרש יערוך אותו שתהא השלהבת עולה יפה בכלן. ואמר בהדלקת אהרן להגיד שמצוה מן המובחר לכהן הגדול להדליק אחר כך בשאר הכהנים. חקת עולם בזמן שבית המקדש קיים: