מטמונים מהפרשה

"שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (יח, ג).

משה רבינו - אמר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה״חפץ חיים״ - קרא לבנו גרשם, משום שרצה להזכיר לעצמו בכל יום ויום כי כל ימיו בעולם הזה הוא כגר המתגורר בארץ זרה...

וכך הסביר זאת ה״חפץ חיים״ במשל: סוחר אחד נסע ליריד כדי לקנות סחורה. היריד התקיים בארץ רחוקה מאד, ולשם כך היה על הסוחר לעזוב את ביתו לימים רבים.

אל לכם להצטער - אמר הסוחר לבני ביתו - אמנם לא אהיה בבית זמן רב, ובודאי אתגעגע אליכם, אולם הזמן יעבור, ובעזרת ה׳ אשוב הביתה. לא אתעכב אף רגע מיותר אחד. ארז הסוחר את חפציו ונסע ליריד.

לאחר נסיעה ארוכה הגיע הסוחר ליריד, ובלא לבזבז זמן החל מיד לעסוק במסחר.

באחד הדוכנים פוגש הוא בידיד מוכר שלא ראו זמן רב. אחרי ברכות השלום ושמחת הפגישה המחודשת, הציע הידיד לסוחר שיסעו יחד למקום שקט, וישבו שם יום או יומים כדי להחליף ביניהם חוויות מזמנים עברו.

איני יכול - אמר הסוחר - וכי בשביל לדבר שיחות בטלות עזבתי את בני משפחתי? וכי בשביל שעשוע נסעתי מרחק כה רב, כדי לדבר? מיד כאשר אסיים את קניותי אמהר ואשוב לביתי!

כן הוא הנמשל - אמר ה״חפץ חיים״ - אדם בא לעולם הזה רק כדי לקיים מצוות ומעשים טובים כרצון הבורא יתברך, והנה מופיע היצר הרע ומנסה לשכנע את האדם לבזבז מזמנו היקר מכל בדברי הבל.

לכן - סיים ה״חפץ חיים״ - על כל אדם לומר ליצר הרע כפי שאמר הסוחר לידידו: האם כדי לעסוק בדברי שטות באתי לעולם? אל לך לנסות לשכנע אותי לבזבז את זמני היקר!

"זכור את יום השבת לקדשו" (כ, ח).

זכור ושמור נאמרו בדבור אחד. כאן נאמר: ״זכור״ את יום השבת לקדשו ובפרשת ואתחנן (ה, יב). נאמר: ״שמור״ את יום השבת לקדשו.

מצוות ״זכור״ את יום השבת היא לכבד את השבת ככל יכלתנו במטעמים ובכל מיני כבודים, ומצוות ״שמור״ היא להישמר מעשיית מלאכה ומכל חילול שבת.

העניים - אמר פעם המגיד מדובנא - קל להם מאד לקיים את מצוות ״שמור״, שהרי אין להם עסקים גדולים, וסחורתם הקטנה יכולה להמתין... אולם, מה קשה להם לקיים מצוות ״זכור״, שהרי אין להם לא בשר ולא יין ואף לא מטעמים, אלא כל מזונם הוא פת ומים.

לעומתם, העשירים, ביכולתם לקנות לכבוד שבת כל מיני מטעמים ומגדנות, בגדי שבת וכלים נאים - מצוות ״זכור״ בהידור, אולם – ״שמור״– הן כה קשה להם להשמר ממחשבות טורדות בעניני העסק כיצד לשפר ולהרוויח...

על כן נאמרו ״זכור״ ו״שמור״ בדיבור אחד, ללמדנו שאין כל אפשרות להבדיל ביניהם, אלא כל יהודי ויהודי, בין עני בין עשיר, חייב גם ב״זכור״ וגם ב״שמור״ כאחד!