בראשית ל, לח

ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה ונעיצה הוא בלשון ארמי, והרבה יש בתלמוד (שבת נ ב) דצה ושלפה, (חולין צג ב) דץ ביה מידי דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו:

ברהטים במרוצת המים, בבריכות העשויות בארץ, להשקות שם הצאן:

אשר תבאן וגו' ברהטים אשר תבאנה הצאן לשתות, שם הציג המקלות לנכח הצאן:

ויחמנה. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו ר' הושעיא אומר המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו':

וְדָעִיץ יָת חוּטְרַיָּא דִּי קַלִּיף בִּרְהָטַיָּא אֲתַר בֵּית שַׁקְיָא דְמַיָּא אֲתַר דְּאָתָן (נ''י דְּאָתְיָן) עָנָא לְמִשְׁתֵּי לְקִבְלֵיהוֹן דְּעָנָא וּמִתְיַחֲמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי

וְנָעַץ יַת חוּטְרַיָא דִיקָלִיף בְּמוּרִכְיָיתָא בְּשַׁקְיָיתָא דְמַיָא אֲתַר דְאַתְיָין עָנָא לְמִשְׁתֵּי תַּמָן שַׁוִוינוּן לְקִבְלֵהֶן דַעֲנָא וַהֲווֹן מִתְיַחְמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי

בְּמַרְכִיוּתָא:

פצל. הטעם כרת כריתות קטנות:

ברהטים. מקום חבור המים שישתו הצאן שם:

ויחמנה. נתחברו פה ל' זכרים ונקבו' כמו וישרנה הפרות:

ויחמנה - כמו: וישרנה הפרות. ארבעה מלכויות מגוי יעמדנה. ותקרבו העצמות עצם אל עצמו חציים ל' זכר וחציים ל' נקבה, שהיה לו לומר, כמו: ותקרבנה בנות צלפחד.

לנכח הצאן. והיה מציג המקלות לעיני הצאן כדי שיסתכלו בחדוש פעולת המציג ותצוייר בדמיונם בעת ההריון כי הציור בכח המדמ' בעת הריון יפעל על הרוב בנולד דמות דבר המצוייר:

ויחמנה הנקבות. ויחמו הזכרים. והיו הצאן מצד אחד מתקרבות אל הרהטים לשתות מים ומצד אחר היו מתפחדות מהתקרב אל המקלות והיו נרתעות ושבות לאחוריהן והזכר בא ורובעה ומתקרבת אל המים ואז היתה צורת המקלות שכנגד עיניהן חקוקה מצטיירת בלבם ובמחשבתן בשעת החמום ומזה היו הנולדים עקודים נקודים. זהו שאמר ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלואים.

ומה שאמר לנכח הצאן יחזור להצגת המקלות כי לנכח הצאן היה מציג המקלות בעת שיחמו הצאן.והנה הצאן דרכן לילד שני פעמים בשנה כי הם יולדות לחמשה חדשים שכך ארז"ל בהמה דקה מתעברת באדר ויולדת באב. ואותם הנולדים בראשונה הם המקושרות שהצאן בכחו בעת שקושר ובועט והם הנולדים בראשונה. ובשניה הם העטופים תשושי כח האמהות והנולדים מהן ומתשישותן אין משגיחין על מה שכנגדן. וע"כ בהעטיף הצאן לא היה משים מקלות ברהטים כי אם פעם אחת בשנה בימי ניסן היה מציג המקלות, אבל בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים כי לא ישאר ללבן עד פרסה.

ודע כי מה שלקח לו יעקב מקל לבנה לא עשה זה מעצמו רק ע"פ המלאך, כי כן אמר יעקב לרחל וללאה שאמר לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים וגו'. ואחרי כן ויקח לו יעקב מקל לבנה. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה יעקב כשראה המראה הזאת בחלום ידע שהקב"ה עושה לו נס כדי שלא ירמה אותו לבן כמו שאמר ואלהי אבי היה עמדי, ואמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. ואחר שראה כי מן השמים עוזרים אותו הציג המקלות ההם לשני ענינים.

האחד להעלים הנס ולהסתירו כדי שלא תשלוט בו עין הרע, וכן תמצא שאמר אלישע לגחזי (מלכים ב ד׳:כ״ט) וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער. והיתה כונת אלישע כדי שלא ירבה בדברים עם בני אדם ושלא יגלה שליחותו ולא ישלוט בו עין הרע, וגחזי לא נשמר מזה כאשר צוהו וגלה הדבר ושלטה בו עין הרע הוא שכתוב (שם) לא הקיץ הנער.

ואל תתמה בזה אם כח עין הרע גדול כל כך שהוא שולט אפילו בדברים שהנס מתפשט בהם, שכן מצינו בלידת השבטים שבשביל דבור אחד של לאה שאמרה אודה את ה' שנתנה הודאה בבן רביעי על שהכירה שנטלה יותר מחלקה שלט בה עין הרע, הוא שכתוב מיד ותעמוד מלדת. ועוד מצינו בבני יוסף שהיה הנס מתפשט בהם בדברים מברכת אביהם שאמר (בראשית מ״ט:כ״ב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. כשאמרו ליהושע (יהושע י״ז:י״ד-ט״ו) ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' השיב להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה, ודרשו רז"ל החביאו עצמכם ביערות כדי שלא ישלוט בכם עין הרע. ועוד אין לך מעשה נס גדול כענין מתן תורה ושם מצינו ששלטה בו עין הרע, וכן אמרו רז"ל למה נשתברו לוחות ראשונות לפי שנתנו בפומבי שלטה בהן עין הרע ונשתברו, לוחות שניות שנתנו בצנעה שנאמר (שמות ל״ד:ג׳) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר לא שלטה בהן עין הרע ולא נשתברו. ומזה עשה יעקב ענין המקלות שהוא מעשה טבע כדי להעלים מעשה הנס שלא יבינו לבן ואנשיו ושלא ישלוט בו עין הרע.

השני כדי שיתקיים הנס ע"י מעשה הטבע כמו שמצינו שאמר הקב"ה ליהושע במלחמת העי (יהושע ח׳:ב׳) שים לך אורב לעיר מאחריה וכיון שכל מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נס מה להם לאורב אבל צוהו שיעשה דבר שיהיה סבה לנס.

והנה יעקב כשאמר לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים וגו' הבין מיד כי לצורך משל ודמיון נאמר לו כענין מה שאמר הקב"ה להושע (הושע א׳:ב׳) קח לך אשת זנונים שהרי הדבר הזה מדין תורה אסור להסתכל בו, שכן דרשו ז"ל אסור להסתכל בעוף ובבהמה בשעה שנזקקין זה לזה, ואם כך איך יאמר לו המלאך שיסתכל. אבל הענין היה כי מתוך החלום הזה בא יעקב לעשות הדבר ולהתנהג בחכמת הטבע בענין המקלות לא לרמות את לבן ח"ו אלא להשמר מלבן שלא ירמהו.

וממעשה הטבע שבפרשה זו יש ללמוד חיוב בני אדם שיש להם שכל ודעת לקדש עצמם בשעה שנזקקין עם נשותיהם, שהרי אנו רואים בבהמות ציור העובר יוצא כפי ציור המחשבה. וע"כ אמרו ז"ל לעולם יקדש אדם את עצמו בשעת תשמיש, וקדושה זו היא טהרת המחשבה שלא יחשוב באשה אחרת ולא בדברים אחרים רק באשתו. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה, אם הבהמות שאין להם דעה להבין תועלת הדבר ונזקו ואינן עושות אלא מכח הטבע יש להם כח לפעול בתולדות כפי הצורה המצטיירת בלבם והקבוע במחשבתם. ק"ו לבני אדם אשר להם כח גדול בנפש השכלית לצייר במחשבתם ובלבם העליונים והתחתונים ויש להם כונה בדעת ובשכל להתכוין באותו הציור, שצריכים לטהר מחשבותם בענין ההוא.

ויחמנה תיבה זו אנדרוגינוס כמו ויישרנה הפרות ועוד ארבע מלכיות מגוי יעמודנה. ותקרבו העצמות עצם אל עצמו.

ויצג את המקלות. העמיד המקלות ברהטים מקום שהמים רצים ונוזלים כמו וירץ מתרגמ' ורהט. ויצג לשון עמידה כמו אציגה נא עמך:

ויחמנה בבואן לשתות. כי אז מתעסקות ברביעה כי שם נחות אבל כשהן רועות אינן מתייחמות כדאי' גבי דבורים במה מסרסן בחרדל שמאכילם חרדל ומתוך שפיהם חד טרודות לאכול הדבש למתק בפיהם ואינם יולדות בבא בתרא (דף פ') מפ' בהמוכר את הספינה, ולכך העמיד בשקתות המים:

ויצג את המקלות. הנה אין דרך הצאן להתפעל מן צבע המקלות רק מן צבע הצאן, והיה התחבולה שהצאן שבאו לשתות מן הרהטים באו משני צדדים של הרהטים ועמדו אלה נוכח אלה, ויצג את המקלות באמצע הרהטים, וכאשר ראו הצאן שמצד זה על הצאן שמצד השני והמקלות באמצע נדמה להם שצבע המקלות הוא על הצאן, שהצאן הם נקודים, ונתפס בכח המצייר שלהם כך. וז"ש אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ששעורו אשר תבאנה הצאן לנוכח הצאן, צאן מול צאן, וספר כי זה היה רק הכנה טבעיית לעזר אל הנס, שבאמת היה הכל דרך נס כמי שהראהו המלאך בחלום שזה נעשה ע"י מלאכי ה' עושי דברו, כמ"ש כ"פ כי צריך אל הנס קצת ענין טבעי, ויאמר שהיה הנס הזה בג' דברים. א] ויחמנה בבאן לשתות, שבעת בואן לשתות אז נעשה חמום של הזווג:

ת דתרגום וירץ ורהט:

א דאשר תבאן הצאן דבוק הוא לשקתות המים, כדי שיהא לנוכח הצאן שב אל ויצג את המקלות, כלומר שהציג המקלות ברהטים בשקתות המים כדי שיהא נוכח הצאן בשעת שתיה ויחמנה:

ב דאם לא כן מאי ויחמנה, דאין דרך המים לחמם הבהמות, ולדעת ר' הושעיא החמום הוא העיבור: