בראשית ל, לט

אל המקלות. אל מראות המקלות:

עקדים. משנים במקום עקידתן, הם קרסלי ידיהן ורגליהן:

וְאִתְיַחֲמָא עָנָא בְּחוּטְרַיָּא וִילִידָא עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּרְקוֹעִין

וְאִתְיַחֲמָן עָנָא לְקָבֵיל חוּטְרַיָא וִילֵידַן עָנָא רְגוּלִין דְסִימָנָא בְּרִיגְלֵיהוֹן וּקְרוּחִין וְגַבֵּיהוֹן חִיוְורִין

ויחמו. נתעברו. ובאה זאת המלה משונה בנקוד בעבור אות הגרון. והיה ראוי להיות כמו וישבו לאכל לחם. ואל תתמה בעבור שאמר על הצאן לשון זכרים. כי משפט הל' להפריש בין זכרים לנקבות בלשון יחיד. רק בלשון רבים לא יחושו:

אל המקלות. מן המקלות. ורבים יתמהו ויאמרו כי זה פלא. ואמת שהוא מפלאות התולדות. וכן המשפט אפילו האשה שנבראה בצלם המלאכים:

וטלואים. הם הברודים כי שם כלל הוא:

ויחמו הצאן - כולן לשון זכר.

ויחמו הצאן לא חש לומר על רבים לשון זכר דוגמא אם יצאו בנות שילה.

אל המקלות כמו מן המקלות. לשבור אל יוסף מן יוסף. ד״א בשביל המקלות כמו כי ארד אל בני.

ותלדן הצאן עקדים ומכאן ואילך לא הציג מקלות, אלא הכשבים שהיו עקודים ונקודים הפריד יעקב ויתן שאר פני הצאן אל אלו שהיו עקודים ואת כל חום שהיה מצאן לבן.

ויחמו. ב] שהחמו אל המקלות, לא אל יתר הצאן שלא היו נקודים. ג] ותלדן הצאן, שצורה זו פעל על הצאן בדרך נס ונולדו גם עקודים כדי שאם ישנה לבן מנקודים לעקודים יהיה ליעקב העקודים:

ג כי לא המקלות הם סיבה שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים, כי אם מראיהן והוא מחשוף הלבן, ואם תאמר היאך עשה יעקב רמאות כזה במקלות, ורבו בו הדיעות. ולי נראה אותן שנולדו מצאן יעקב אף שלא היו להם סימנים הנ"ל מן הדין הם של יעקב, כיון שנולדו מהצאן שלו, ולבן רצה ליקח ממנו אף הנולדים מצאנו, אמר יעקב אעשה מקלות כדי שילדו הצאן שלי כולם עקודים ונקוד וטלוא כדי שארויח את מה שהוא שלי, (מהרש"ל):