במדבר ו, יח

וגלח הנזיר פתח אהל מועד. יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון אלא וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (ויקרא ג, ב), ספרי:

אשר תחת זבח השלמים. תחת הדוד שהוא מבשלן בו, לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה, שצריך לטול הכהן הזרוע אחר שנתבשלה ולהניף לפני ה':

וִיגַלַח נְזִירָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יָת רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִסַב יָת שְׂעַר רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִתֵּן עַל אֶשָׁתָא דִי תְחוֹת דוּדָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא

וִיגַלַח נְזִירָא יַת רֵישׁ נִזְרֵיהּ לְבָרָא בָּתַר דִנְכִיסוּ יַת נִכְסַת קוּדְשַׁיָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסַב יַת שְעַר רֵישׁ נִזְרֵיהּ וְיִתֵּן עַל אֵשָׁתָא דִתְחוֹת דוּדָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא

שער. על שני משקלים:

וגלח הנזיר ממה שנאמר למעלה תער לא יעבור על ראשו אנו למדים שגלוח זה בתער.

ונתן על האש לפי שהוא קדוש שאמר למעלה קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו לכך ראוי לשרפו פן יכשלו בו בני אדם.

אשר תחת זבח השלמים הואיל והוא קדוש זקוק הוא להיות נשרף תחת הסיר שמבשלים בו השלמים.

אשר תחת זבח השלמים. פרש״י לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל כו׳. אין כונת רש״י שבשביל זה נפסל יוצא מעזרת ישראל כמו חטאת ואשם. דאאל״כ. דזרוע אינו אלא ככל האיל רק שנאכל לכהנים. ובפירוש תנן במס׳ מדות פ״ב דבעזרת נשים היה מתבשל. והוא מחנה לויה כמו כל ירושלים. וכ״כ התוס׳ בנזיר דף מ״ה ב׳ ד״ה ולא. דשלמים נאכלין בכל העיר ואם מגלח פתח אוהל מועד ודוד שלמים בעיר כו׳ אלא כונת רש״י בעזרת נשים. ולא שנפסל אם נתבשל בירו׳. אלא שדרך היה לבשלן סמוך למקדש בשביל הזרוע. והא שפרש״י הכי. הוא משום דכתיב וגלח הנזיר פתח א״מ. ונהי דלא מתפרש כמו בכ״מ דכתיב פתח א״מ דמשמעו במחנה שכינה. מכ״מ משמעו סמוך לא״מ והיינו ע״נ. תדע שהרי בפי׳ תניא בנזיר שם וחכ״א הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מן הטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. הרי דמצוה הוא שיגלח במקדש והיינו ע״נ סמוך למקדש והכי מוכח מדתניא שם ר״ש שזורי א׳ הנזיר ולא הנזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה. אלמא דמצות הגלוח הוא בע״נ במקום שהכהנים מצוים. וע״ש בתוס׳. וראוי לדעת דבגמ׳ שם נדרש מזבח השלמים לרבות חטאת ואשם. ומפרש בגמ׳ דהיינו אשם נזיר טמא. ואף ע״ג דחכמים ס״ל שלא היו משלחין תחת הדוד אלא טהור. וכן פסק הרמב״ם פ״ו הי״ד דתגלחת טומאה לא היה במקדש. ולא היה משלח תחת הדוד. מכ״מ נקטינן דרשה זו כמש״כ הרמב״ם שם והמגלח במקדש אם השליכן תחת הדוד יצא. ופי׳ דאע״ג דאסור בהנאה וא״כ היה אסור לשרוף את השער תחת הדוד של האשם שהרי נהנים בבישולו. מכ״מ אם השליכן תחת הדוד של אשם יצא. ואינו עובר באיסור הנאה. ולכאורה תמוה מאין נמצא כאן רמז על נזיר טמא. דיתורא דזבח אפשר לדרוש על החטאת של טהור לבד. ונראה דלשון וגלח הנזיר קשה. דהנזיר מיותר שהרי ידענו דבנזיר מיירי שנצרך לתגלחת. בשלמא במקרא ונתן על כפי הנזיר. או ואחר ישתה הנזיר יין. ניחא דס״ד דקאי על הכהן דמיירי בי׳. אבל כאן א״א לטעות דמיירי בכהן. שהרי כתיב וגלח פתח א״מ את שער ראש נזרו. אלא ע״כ בא ללמד דמיירי בנזיר טמא ג״כ שהוא עודנו נזיר. והיינו תגלחת טומאה. וראיה לדבר דר״ש שזורי דריש הנזיר ולא הנזירה. והרי א״א לדרוש מלשון זכר שאין הנקבה בכלל אלא א״כ הוא מיותר כמש״כ התוס׳ ספ״א דב״ק. אלא ע״כ דכאן ג״כ מיותר. והיינו דת״ק דריש לרבות נזיר טמא:

וגלח הנזיר פתח אהל מועד פי' הנזיר שעמד בפתח אהל מועד בעת שחיטת השלמים שצריך שיהיה האהל מועד פתוח כמ"ש ושחטו פתח אהל מועד והוא נכנס לשם לסמיכה שהוא תיכף לשחיטה, ומשם יוצא לגלח במקום שמבשלים השלמים בלשכת הנזירים שמסתמא מבשלם קרוב לעזרה כדי שיקח הזרוע והכף בעזרה, ומביא ראי' שאין הפי' פתח אהל מועד ממש משום שהוא דרך בזיון, ור' יצחק מביא משום שמשמע שמגלח קרוב אל מקום בשול השלמים שאינו אצל הפתח רק בלשכת הנזירים, וי"ל שדייק מ"ש וגלח ולקח ונתן והיל"ל וגלח ונתן את שער ראשו על האש וע"כ מלמד שלא יהיה מחוסר הבאה, ור' אליעזר לשטתו שס"ל במשנה שמגלח על החטאת ולכן מפרש שצריך שיהי' פתח העזרה פתוח אז, ולמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' מד) דפליגי תנאי בהכי אם מ"ש דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולות הוא רק בשלמים כדעת רש"י או ילפינן מנייהו לכל הקרבנות כדעת התוס', י"ל דר' אליעזר ס"ל שה"ה לכל הקרבנות, וס"ל שצריך שגם בעת שחיטת החטאת יהיה הפתח פתוח, וכל ברייתא זו מובא בנזיר (דף מה). בשינוי נוסח, אמנם ברמב"ם מבואר שס"ל שהוא תנאי שבעת הגלוח צריך שיהיה הפתח פתוח וזה כר"א והרמב"ם כשטתו ג"כ שאם גלח על אחת משלשתם יצא:

ולקח וכו' ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים כבר בארתי באה"ש (כלל צה) שכ"מ שסמך שם הסוגיי אל שם האישיי יש בו דרוש, כמו כ"מ שאמר זבח שלמים יש בו דרוש, ולרוב דרוש שמרבה גם זבח אחר הדומה לשלמים, ר"ל שאינו מקפיד מצד שהם שלמים רק מצד שהם זבח וה"ה חטאת ואשם, ומובא בנזיר (דף מה), ולמד שה"ה אם גלח במדינה דהא אמר בסתם ונתן על האש, שתמיד יתן. והוא כר' יהודה בנזיר שם וכן גי' המשנה בירושלמי וכן פסק הרמב"ם (פ"ח מה' נזירות), וזה דלא כר' יצחק שס"ל שצריך שלא יהיה מחוסר הבאה רק כת"ק דברייתא בסי' הקודם, דלדידיה מגלח במדינה אחר שחיטת השלמים, ומביא את שערו אל תחת הדוד שהיה בלשכת הנזירים ועיין בתוספות יום טוב ובהגהות רע"א במשנה עיי"ש:

ת שצריך לעמוד בגילוי ראש לכך אסור לגלח בעזרה:

א וכאלו אמר לגלח הנזיר אחר שחיטת הקרבן הנשחט פתח אהל מועד שהוא השלמים:

ב דק"ל דונתן על האש משמע שנותן על האש ממש ואחר כך כתיב אשר תחת זבח השלמים משמע תחת הבשר של שלמים והבשר היה מבשל בדוד ואם כן צריך גם ליתן השער בדוד תחת השלמים. לכן פירש תחת הדוד וכו' כלומר דתחת דכתיב בקרא לא מיירי תחת הבשר בתוך הדוד אלא על האש אשר תחת הדוד:

ג דשלמי נזיר נאכלין בכל מקום דכמו חולין הן אבל מכל מקום צריך לבשלן בעזרה שצריך ליקח הזרוע שהיא קודש לאחר שנתבשלה וליתן לכהן ומשום אותו זרוע שהוא נותן לכהן צריך לבשלן בעזרה: