במדבר ל, יז

אִלֵין קְיָמַיָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה בֵּין גְבַר לְאִתְּתֵיהּ בֵּין אַבָּא לִבְרַתֵּיהּ בְּרַבְיוּתָהָא בֵּית אָבוּהָא

אִלֵין אַחֲוָויַת קְיָימַיָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה בֵּין גְבַר לְאִתְּתֵיהּ בֵּין אִיבָא לִבְרַתֵּיהּ בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָא עַד דְהִיא בְּבֵית אִיבָהָא וְלָא בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָא וְהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ

בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָהּ בְּבֵיתֵיהּ דַאֲבוּהָא:

בין איש לאשתו. והיא בוגרת:

בין אב לבתו. אם איננה בוגרת על כן נאמר בנעוריה:

בנעריה אותיות נערה י"ב לומר לך בת י"א שנים ויום אחד נדריה נבדקין:

בין איש לאשתו בין אב לבתו. עשו רז"ל בספרי מן הכתוב הזה היקשא, מה הבעל אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהן ענוי נפש אף האב אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהם ענוי נפש, דברים שבינו לבינה בבת הוא אם נדרה שלא תשמשנו כראוי וכן הוא מפורש בירושלמי כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו, אין לי אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש, נדרים שבינו לבינה מנין, ת"ל בין איש לאשתו עד כאן בבעל, באב מנין, מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, עד כאן בירושלמי, וכן דעת הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שחבר.

אבל הרמב"ם ז"ל לא סמך בזה והורה שהאב מפר לבתו נערה כל נדריה ואסריה כפשט הכתוב, כשם שאין לומר בה דברים שבינו לבינה אלא בבעל כך אין אומרים בה נדרי ענוי נפש. ואמרו כי חכמי לוניל תפשוהו בחייו. הנודר נדרים כדי לכוין דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה נאה ומשובח, כיצד מי שהיה זולל ואסר על עצמו הבשר שנה או שנתים, ומי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו לזמן מרובה או כל ימי חייו כענין נזיר, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו מתנות או הנאת אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ומשתרר ועשה נדרים על עצמו, כלן דרך עבודת הש"י, ובכיוצא בזה אמרו רז"ל נדרים סיג לפרישות, כן כתב הרמב"ם. ז"ל וכן נשבעין להזדרז לשם מצוה לכשתזדמן לידו כדי שלא יתרשל בה, כענין שכתוב (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך, וכתיב (בראשית כ״ח:כ׳) וידר יעקב נדר לאמר, ודרשו רז"ל מאי לאמר, לאמר לדורות שיהו נודרין בעת צרתן, וכתיב (במדבר כא) וידר ישראל.

בנעוריה בית אביה. בכלל שארי זכותים שיש לאב על נעוריה. יש גם זה הזכות:

בין איש לאשתו בין אב לבתו. כבר בארתי באילת השחר (כלל ק"ס) ששני דברים שחבר הכתוב במאמר א' י"ל דמוי זה לזה, והבלתי דומה לא יחבר הכתוב כאחד, וזה א' מיסודות ההיקש, ולפ"ז האב והבעל יש להם דמוי זל"ז ומקיש האב לבעל שהנאה זו הפרה, ושגם בהקמה הוא ביום שמעו (כמ"ש בסי' ט"ז) ושאינו מפר רק נדרי ענוי נפש (כמ"ש בסי' כ"ז) ואת הבעל לאב שאינו מפר אלא נדרים שלא הוקמו ולא הופרו (כמ"ש בסי' כ'), ומ"ש בנעוריה בית אביה ממעט נתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין שאין כל נעוריה בבית אביה (כנ"ל י"ב), וגם ללמד שבנשואה אין הבדל בין נערה לבוגרת (כמ"ש בסי' כ"ז), ור' ישמעאל למד (בסי' כ"ה) שמ"ש ואם היו תהיה לאיש מדבר בנשואה ואם בית אשה נדרה מדבר בארוסה כדעת ר' יאשיה (בסי' יט) ולדידי' לא נמצא מקרא מפורש שנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ולמד מפה שמפ' שפה מדבר בנערה שהיא עדיין בבית אביה ר"ל ברשותו, ובה ימצאו שניהם בין איש לאשתו ובין אב לבתו כי שניהם זכאים בהפרת נדריה: