במדבר יט, י

וִיצַבַּע דְכַנֵישׁ יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם

וִיצַבַּע כַּהֲנָא דִכְנֵישׁ יַת קִטְמָא דְתוֹרָתָא יַת לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב קֳדָם טִיבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִדְכוּתָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם

וטמא עד הערב. ואחר שאמר שיכבס את בגדיו אין צורך להזכיר שירחץ במים:

ולגר הגר בתוכם. בעבור היות ארץ ישראל קדושה כי הכבוד שם:

וכבס האסף לפי הפשט האוסף טעון כבוס בגדים אבל המניח האפר מחוץ למחנה אינו טעון כבוס בגדים לפי שקודם לו נגמרה מלאכת האפר, ולפי שאי אפשר לאסוף שלא יפרח ממנו על הבגד של האוסף והאפר קדוש. ומשום שמא יוליכנו במקום טמא צריך כבוס בגדים כדכתיב גבי חטאת ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס וגו׳ וכן גבי פר ושעיר הנשרפים וכן משליך ושורף מהאי טעמא, וכן נוגע ונושא ומזה צריכים כבוס, שמא הזה מן המים עליו או על בגדיו.

וכבס האסף למה נאמר אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את האפר לא כל שכן אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכבס האוסף ללמדך שאין עונשים מן הדין. ד״א בא ולמד על האוסף שמטמא בהיסט. ואע״פ שבשאר קדשים משנעשו אפר אין בהם קדושה היינו טעמא לפי שאין תועלת באפר אבל כאן כל העקר באפר הוא ומטמא לעולם כדי שיתרחקו ממנו.

וכבס האסף את בגדיו וכ״ש בשרו והכתוב מוכיח דכתיב וטמא עד הערב משמע שרחץ כבר שאם לא רחץ לעולם טומאתו בו, ודוגמא זו מצינו והזה הטהור על הטמא וכבס בגדיו ורחץ בשרו וטהר בערב.

והיתה לבני ישראל ולגר. לצרכי ב״י והגר שנטמאו ומפרש והולך:

וכבס האוסף. בארו שיכול ללמדה מדין משליך את האזוב רק שאין עונשין מה"ד, ד"א שמלמד שאף שלא נגע באפר פרה מטמאה מדין משא, וי"ל שנ"מ אם נתערב אפר פרה באפר מקלה ובטיל ברוב שאז אף שאין מטמא מדין מגע מטמא מדין משא כמ"ש בבכורות (דף כ"ג):

והיתה לבני ישראל כבר בארתי ויקרא (סי' קצ"א) בארך כ"מ דכתיב ב"י צריך רבוי על גרים ומ"ש לחקת עולם שינהג לדורות התבאר באורך בפ' אמור (סי' סו) עיי"ש: