מה זה ״עניי עירך קודמים״?

המקור

הגמרא (בבא מציעא עא, א) דורשת על הפסוק ״אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך״: ״עמי ונכרי – עמי קודם; עני ועשיר – עני קודם; ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין; עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין״. התורה עצמה, בלשון ״עמך״, מלמדת על אחריות שמתחילה מהקרובים.

בהלכה

השולחן ערוך (יו״ד רנא, ג) פוסק שקרובים קודמים לאחרים, ״ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת״. הרמ״א מוסיף שהעניים הקבועים בעיר נחשבים ״עניי העיר״. עניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ, ומי שגר בחוץ לארץ – יש בזה פרטים.

למה

הכלל משקף אחריות טבעית: כל אחד רואה את העניים שסביבו, ויכול לעזור להם בצורה הטובה ביותר. אם כל עיר תדאג לעניים שלה – כולם יקבלו. ובנוסף, מי שעוזר לשכנים ולבני העיר – בונה קהילה של ערבות הדדית.

לא סוגר את הדלת

הכלל אינו אומר שאסור לתת לעניי עיר אחרת. הוא קובע סדר כשיש מגבלה. מי שנתן לעניי עירו את מה שנדרש – יכול לתת לכל מטרה אחרת. וגם במקרה של צורך דחוף – פיקוח נפש, פדיון שבויים, או עני רעב שעומד לפניו – הדחיפות קודמת לכלל.

בזמננו

היום, כשתרומות נעשות באינטרנט לעמותות בכל הארץ, השאלה ״מי עני עירי״ מורכבת יותר. רבים נוהגים לחלק את המעשר: חלק לגמ״ח או לעמותה בשכונה ובקהילה, חלק למוסדות תורה, וחלק למטרות כלליות – כך מקיימים את סדר הקדימויות בלי להזניח אף אחד.