האם מותר ללכת לרופא או שצריך רק להתפלל?

רשות ומצווה

הגמרא (בבא קמא פה, א) לומדת מהפסוק ״ורפא ירפא״ ש״ניתנה רשות לרופא לרפאות״. השולחן ערוך (יו״ד שלו, א) מוסיף: ״ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו – הרי זה שופך דמים״. כלומר, לא רק שמותר לרפא ולהתרפא – זו מצווה.

לא סומכים על הנס

הקיצור שולחן ערוך (קצב, ג) כותב: ״אין לו לחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שירפאהו… ומי שמונע את עצמו מלקרוא לרופא – שתים רעות הוא עושה״: אסור לסמוך על הנס במקום סכנה, וזה נראה כגאווה, כאילו הוא צדיק שמובטח לו הנס. ״וכבר כמה חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים״.

ומה עם התפילה

הליכה לרופא אינה סותרת ביטחון. היהודי עושה את ההשתדלות ובו בזמן יודע שהרפואה באה מה׳ – ״כי אני ה׳ רופאך״. הקיצור (קצב, א) מביא את דברי חז״ל שיש לבקש רחמים לפני החולי ובשעתו, והחולה מתפלל ומרבה במעשים טובים. בברכת ״רפאנו״ שבשמונה עשרה מתפללים על החולים, ונוהגים לומר תהילים.

כלומר

ההלכה מבקשת שני דברים יחד: להשתמש ברפואה הטובה ביותר שאפשר, ולהתפלל. מי שמתלבט בין טיפולים – שואל רופאים מומחים, ולא מכריע לפי תחושה או לפי ״סגולות״. ההלכה עצמה אינה מכריעה באבחנות ובטיפולים – זה תפקידו של הרופא. ובשאלות שבהן הרפואה פוגשת את ההלכה – שבת, צום, כשרות תרופות – שואלים גם רב.