האם מותר לעשן לפי ההלכה?

העיקרון

החובה לשמור על הגוף (רמב״ם דעות ד, א; קיצור לב, א) והאיסור להכניס את עצמו לסכנה (קיצור לג) הם הבסיס לדיון. בדורות הקודמים לא ידעו על נזקי העישון, ולכן לא נאמר בו איסור מפורש בספרי ההלכה הקדומים. משנודע הנזק, שאלו את הפוסקים.

פוסקי זמננו

רוב פוסקי זמננו כתבו שאסור להתחיל לעשן, שכן זו פגיעה מכוונת בבריאות, ויש שכתבו כך במפורש בתשובות ובמכתבים לציבור. לגבי מי שכבר מכור, רבים כתבו שעליו לעשות כל מאמץ להפסיק, ושההתמכרות אינה פוטרת אותו מהשתדלות. יש שהזכירו גם את הכלל ״שומר פתאים ה׳״, אבל הדגישו שהוא לא חל על סכנה ידועה ומוכחת.

נזק לאחרים

גם מי שמעשן – אסור לו לגרום נזק או צער לאחרים. עישון במקום סגור שיש בו אנשים, בבית הכנסת, ליד ילדים או ליד מי שמקפיד – יש בו איסור של נזק ושל ״ואהבת לרעך כמוך״. השכנים יכולים לטעון נגד עשן שמגיע לדירתם, ויש בזה דיני נזיקין.

שבת ויום טוב

בשבת אסור לעשן משום הבערה. ביום טוב יש מחלוקת, ורוב הפוסקים בדורנו אוסרים. מי שמעשן – זה זמן טוב להתחיל להפחית.

עזרה

מי שרוצה להפסיק – יש היום מסגרות רפואיות ותוכניות גמילה. הרופא יתאים את הדרך, וההלכה מעודדת כל מאמץ.

ומי שמתחזק – זה זמן מצוין להפסיק, ולראות בזה חלק מעבודת ה׳ של שמירת הגוף.