האם אישה מברכת על מצוות שהיא פטורה מהן?

המחלוקת

השאלה היא אם אישה, שאינה מצווה, יכולה לומר ״אשר קדשנו במצוותיו וצוונו״. בראשונים נחלקו: רבנו תם ורוב בעלי התוספות סברו שמברכות, והרמב״ם סבר שאינן מברכות. השולחן ערוך (או״ח תקפט, ו) פסק כרמב״ם: נשים ״יכולות לתקוע… אבל אין מברכות״. הרמ״א שם כותב: ״והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא״.

מנהג אשכנז

אשכנזיות מברכות על לולב, על ישיבה בסוכה, ועל שמיעת שופר לפי חלק מהדעות (בשופר יש שנוהגות שהתוקע מברך עבורן, ויש שמברכות בעצמן). גם בציצית (או״ח יז, ב) הרמ״א כותב שאם רוצות לברך ״הרשות בידם״, אבל ״מחזי כיוהרא״, ולכן אין להן ללבוש ציצית.

מנהג ספרד

ספרדיות מקיימות את המצוות – יושבות בסוכה, נוטלות לולב, שומעות שופר – בלי ברכה, כפסק מרן. מרן הרב עובדיה יוסף כתב שכך עיקר, ושאין להן לברך. יש ספרדיות, בעיקר מקהילות צפון אפריקה, שנהגו לברך על פי מסורת משפחתית, ויש פוסקים ספרדים שהתירו להן להמשיך.

״שהחיינו״

בברכת ״שהחיינו״ – למשל על לולב או על סוכה – יש דינים נפרדים. בשבת ובחג, נשים מברכות ״שהחיינו״ על הדלקת הנרות לפי מנהג רבים.

בפועל

כל אישה תנהג לפי מנהג עדתה ומשפחתה, ואישה שנישאה – בדרך כלל לפי מנהג בעלה.

ומי שאינה יודעת את מנהג משפחתה – תשאל רב, ובינתיים תקיים את המצווה בלי ברכה, שכך היא יוצאת לכל הדעות ידי קיום המצווה.