איך כותבים צוואה כשרה לפי ההלכה?

הבעיה

לפי ההלכה, אחרי המוות הנכסים עוברים ליורשים לפי סדר התורה (חו״מ רעו), ואדם אינו יכול לקבוע ״ירושה״ אחרת. מה שהוא יכול – לתת מתנה. השולחן ערוך (חו״מ רפא, ז) פוסק שחלוקה בלשון ירושה אינה מועילה, ובלשון מתנה – מועילה. צוואה רגילה בנוסח ״אני מוריש…״ עלולה להיחשב בטלה בהלכה.

הפתרונות

בדורות האחרונים פיתחו כמה דרכים: מתנה ״מהיום ולאחר מיתה״ – המוריש נותן את הנכסים עכשיו בקניין, אבל הם עוברים בפועל רק אחרי מותו, וכל עוד הוא חי הוא רשאי להשתמש בהם; ״שטר חוב״ – המוריש מתחייב סכום גדול ליורש מסוים, שיינתן אם לא יקבל את חלקו לפי הצוואה; ונוסחים שמצרפים לצוואה התחייבות של היורשים לקיים אותה. יש גם דיני ״מתנת שכיב מרע״ – מי שנוטה למות ומצווה בעל פה (חו״מ רנג).

עדים וקניין

כדי שהמתנה תחול צריך קניין (בדרך כלל קניין סודר) ועדים כשרים – שאינם קרובים למוריש או ליורשים (חו״מ לג). במדינת ישראל צוואה צריכה לעמוד גם בדרישות החוק, ולכן משלבים את שני הדברים: רב שמכיר את הנוסחים ועורך דין.

עוד כדאי לדעת

מי שרוצה לחלק את נכסיו באופן שונה מסדר הירושה – טוב שיסביר את רצונו לילדים בחייו, כדי למנוע מריבות. וכדאי להוסיף לצוואה גם בקשות רוחניות: לימוד לעילוי נשמה, קדיש, צדקה, ודברים שמבטאים את ערכי המשפחה – ״צוואה מוסרית״.