האם אישה יורשת את בעלה?

דין התורה

המשנה (בבא בתרא ח, א) קובעת: ״האיש את אשתו… נוחלין ולא מנחילין; האשה את בניה והאשה את בעלה… מנחילין ולא נוחלין״. כלומר, הבעל יורש את אשתו, אבל האישה אינה יורשת את בעלה – היורשים שלו הם ילדיו, ואם אין לו – קרוביו מצד האב (חו״מ רעו, א). כך נפסק גם באבן העזר (צ, א): ״הבעל יורש את אשתו״.

זכויות האלמנה

אין זה אומר שהאלמנה נשארת בלי כלום. חכמים תיקנו לה שתי זכויות עיקריות: גביית הכתובה מנכסי הבעל, ומזונות. השולחן ערוך (אה״ע צג, ג) פוסק: ״אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה… ואפילו אם צוה בשעת מיתה אל תיזון אלמנתי מנכסי – אין שומעין לו״. כלומר, היורשים חייבים לפרנס אותה ממה שהשאיר, עד שתתבע את כתובתה או תינשא. בנוסף, הבעל יכול לתת לה מתנות בחייו או בצוואה.

בפועל היום

החוק במדינת ישראל קובע חלוקה שבה בן הזוג יורש חלק ניכר מהעיזבון. הפער בין דין התורה לחוק עלול ליצור בעיה הלכתית כשהעיזבון מחולק לפי החוק בלבד, ולכן רבנים ובתי דין מציעים ״צוואה הלכתית״: הבעל מקנה לאשתו בלשון מתנה (״מתנה מהיום ולאחר מיתה״ וכיוצא בזה) את מה שהוא רוצה שתקבל, כך שהחלוקה תקפה גם בהלכה וגם בחוק. רבים נוהגים כך כדי שהאלמנה תוכל להמשיך לגור בבית ולהתפרנס בכבוד.

למה כך

הסדר של התורה שומר את הנחלה בתוך המשפחה מצד האב, ובמקביל חכמים דאגו לאישה באמצעות הכתובה והמזונות. כשהמציאות משתנה – כמו היום, כשרוב הרכוש משותף לבני הזוג – ההלכה נותנת כלים (מתנה וצוואה) כדי שהאדם יוכל לדאוג לאשתו כרצונו, בלי לעקור את דין הירושה.