מה זה חינה ומה המקור?

מה עושים בחינה

בקהילות מרוקו, תימן, עיראק, פרס, כורדיסטן ועוד נהגו לערוך בימים שלפני החתונה ״ליל חינה״. משפחות החתן והכלה מתאספות, הכלה לובשת לעיתים בגדים מסורתיים, שרים פיוטים ושירי שמחה, ומורחים מעט חינה – צבע טבעי מעלי הצמח – על כף היד של הכלה, של החתן ולעיתים של המשתתפים. לכל קהילה סדר ושירים משלה.

המקור והטעמים

מקור המנהג אינו בגמרא ולא בשולחן ערוך, אלא במסורת של הקהילות. נאמרו בו טעמים: סימן לשמחה ולברכה, שהצבע נשאר ימים רבים כך שהשמחה ״נדבקת״ בבני הזוג; יש שקשרו אותו לשמירה מעין הרע; ויש שראו בו דרך לכבד את הכלה ולפרסם את שמחתה. כמו כל מנהג טוב של עם ישראל – יש לו ערך כשהוא נשמר בצניעות ובשמחה של מצווה.

מה חשוב להקפיד

החינה אינה חלק מהקידושין, ואין לה תוקף הלכתי. לכן מה שקובע הוא ההלכות הכלליות של שמחה: צניעות, ריקודים נפרדים לפי המנהג, והקפדה על הלכות ייחוד בין החתן והכלה לפני החופה (שו״ע אה״ע כב). אם החינה נערכת בימי הספירה או בבין המצרים – יש לשאול רב, כי יש בה שמחה וריקודים.

איך שומרים על רוח המצווה

מי שעורך חינה – כדאי שיכלול בה גם דבר תורה קצר, ברכות להורים ולבני הזוג ושירים מן המסורת של הקהילה. כך הטקס אינו רק אירוע חברתי אלא חלק מהכנה רוחנית לחופה. מי שאינו מבני הקהילות האלה ורוצה לאמץ את המנהג – אין בכך איסור, ובלבד שלא ייראה כחלק מחיוב הלכתי ושלא יבוא על חשבון הלכות החתונה עצמן.