מתי מוכרים חמץ ומי מוכר?

המקור

השולחן ערוך (או״ח תמח, ג) כותב שאם ישראל מכר את החמץ לגוי לפני פסח, ״אף על פי שהישראל מוכרו לעכו״ם ויודע שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו – מותר, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה״.

איך עושים היום

כיוון שמכירה צריכה להיות אמיתית ומחייבת, ולכל אחד אין גוי שהוא מכיר, נהגו שהרב של הקהילה, או הרבנות, מקבל ייפוי כוח (״הרשאה״) מכל אחד, ומוכר את כל החמץ לגוי אחד בבת אחת. ממלאים טופס עם הכתובת ומקום החמץ בבית. היום אפשר לעשות זאת גם באתרים של רבנויות ומוסדות מוכרים.

עד מתי

הרב מוכר בערב פסח, לפני סוף זמן ביעור חמץ. לכן צריך למסור לו את ההרשאה לפני כן – בדרך כלל עד ערב פסח בבוקר, או לפי מה שהרב מודיע.

מה מוכרים

את כל החמץ שרוצים לשמור: מזון, משקאות חריפים, מוצרים עם חמץ, וגם כלים חמציים שלא נוקו (רק את החמץ שבהם, לא את הכלים). סוגרים את הארונות, מסמנים, ולא פותחים אותם בפסח.

אחרי פסח

אחרי צאת החג הרב קונה את החמץ בחזרה. ממתינים זמן מה – כשעה – עד שהרב מודיע שהקנייה הושלמה, ואז מותר להשתמש. ראו חמץ שעבר עליו הפסח.

לא במקום ביעור

המכירה היא פתרון לחמץ שקשה לבער אותו, אבל רבים נוהגים שלא למכור ״חמץ גמור״ אלא לשרוף או לסיים אותו לפני החג. ראו מכירת חמץ – המדריך וקיצור (סימן קיד).