מי מברך ברכת הגומל, ומתי?

ארבעה צריכים להודות

הגמרא (ברכות נד ע״ב) לומדת מתהילים קז ש״ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא״. השולחן ערוך (או״ח ריט, א) פוסק כך. הסימן שנתנו חז״ל: ״וכל החיי״ם יודוך סלה״ – חבוש, ייסורים, ים, מדבר.

הנוסח

המברך אומר: ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב״, והקהל עונה: ״מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה״.

בפני עשרה

השולחן ערוך (ריט, ג) כותב שמברכים בפני עשרה, ושנהגו לברך אחרי קריאת התורה. מי שבירך בפחות מעשרה – יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא. מכאן המנהג לעלות לתורה או לברך אחריה, בשני, בחמישי או בשבת.

חולה שהבריא

לא כל מחלה מחייבת הגומל. רבים מן הפוסקים כתבו שמברכים אחרי מחלה שהייתה בה סכנה, או שהשכיבה את החולה במיטה כמה ימים, ואחרי ניתוח בהרדמה כללית. יולדת מברכת לפי מנהג רבים.

טיסה

נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שמברכים על כל טיסה, משום שהיא דומה ליורדי הים; ויש שכתבו שמברכים רק על טיסה מעל ים או מדבר; ויש שכתבו שלא לברך על טיסה קצרה ורגילה. מי שטס הלוך ושוב בזמן קצר – מברך פעם אחת אחרי החזרה, לפי רבים.

נשים

רבים מן הספרדים מורים לנשים לברך בפני עשרה – למשל בבית הכנסת מעזרת הנשים – או בפני בעלה ועוד אחרים. אצל האשכנזים נוהגות רבות שלא לברך, ויש שמברכות בפני עשרה, בעיקר אחרי לידה.

הקיצור (סא) מביא את דיני ברכת הגומל.