ויקרא ד, ג

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מדרשו אינו חיב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, כמו שנאמר לאשמת העם ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו (פסוק יג) ופשוטו לפי אגדה, כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקלקל:

פר. יכול זקן, תלמוד לומר בן, אי בן יכול קטן, תלמוד לומר פר, הא כיצד, זה פר בן שלש:

אִם כַּהֲנָא רַבָּא יֵיחוֹב לְחוֹבַת עַמָא וִיקָרֵב עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב תּוֹר בַּר תּוֹרֵי שְׁלִים קֳדָם יְיָ לְחַטָאתָא

אִין כַּהֲנָא רַבָּא דְמִתְרַבֵּי בְּמִשְׁחָא יֵיחוּב בְּמִקְרְבֵיהּ קָרְבַּן חוֹבַת עַמָא דְלָא כְּהִילְכְתֵיהּ וְיִקְרַב בְּגִין חוֹבְתֵיהּ תּוֹר בַּר תּוֹרֵי שְׁלִים קֳדָם יְיָ לְחַטָאתָא

לאשמת העם. שהורה שלא כהוגן ואשם העם וכלם שוגגים או פירוש לאשמת העם באשמת כל בני אדם ונזכר כן בעבור שהכהן הוא נושא התורה והוא עצמו נשמר וקדוש לשם:

על חטאתו. בעבור חטאתו וכאשר הוא גדול יקריב הפר שהוא הגדול מכל הקרבים על גבי המזבח:

לאשמת העם - חכמים דרשו: הרי משיח כציבור בהוריות. אך לפי הפשט: משמע לפי שבכהנים נאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל - וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים. אם כהן משיח יחטא, בהוראתו גם להחטיא את העם עמו, והקריב על חטאתו וגו'.

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם (ברכות לד:) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו. וקרבנו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם. ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר:

אם הכהן המשיח יחטא. סדר החוטאים המביאים קרבן שבפרשה הם, כהן גדול והסנהדרין ומלך ישראל ואח"כ המון העם. ורצה להתחיל מן הכהן שהוא האדם הגדול ומלאך ה' צבאות הוא, וממנו יראו וכך יעשו כל ישראל שיזהרו לשוב בתשובה, כי מתוך שיראוהו שהמזהיר שבהם הכהן הוא הראש מביא קרבן על חטאו, הכל יראו ויקחו מוסר וילמדו ממנו ק"ו, אם הקב"ה מכפר למי שהוא קרוב אליו שלא היה ראוי לחטוא אף כי יכפר בעד שאר העם, כי מהידוע כי לפי מעלת האדם יכבד פשעו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת א׳:י״ח) כי ברוב חכמה רב כעס, לפי מה שהוא יותר חכם וצדיק יכבד כעס חטאו ושגיאתו אצל הקב"ה, והראיה ממשה רבינו ע"ה.

לאשמת העם. לפי מנהג העם ודרכם שהם אשמים, ועל כן הוסיף לאשמת העם כדי להזהיר על התשובה ושלא יבוש החוטא לשוב מחטאו, וכן פירש הכתוב על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה, כלומר ממה שהוא למוד לעשות ועלול אצל החטא ובא לומר שיקריב קרבנו ויתכפר לו, כי הוא אם רגיל לחטוא ודרכו בכך, וכן דרך העם באשמה ועון, דרך הש"י לכפר לו חטאו כי כן מדתו.

ומזה אמרו במדרש איכה (איכה ג׳:מ״ב) נחנו פשענו ומרינו כמדתנו אתה לא סלחת, כמדתך. שהרי מדתו של הקב"ה אפילו לרשע הגמור המרבה לחטוא הוא מרבה לסלוח אם ישוב. וזהו שהנביא מזהיר (ישעיהו נ״ה:ז׳) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ולשון רשע הוא המתגאה והכופר בעקר וחושב שאין אלהים בשמים ואין השגחה בארץ, וכענין שכתוב (תהילים י׳:ד׳) רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו, ואעפ"כ כשהוא חוזר בתשובה הקב"ה מקבלו ואין צריך לומר שימצא סליחה במדת הרחמים כי אפילו במדת הדין ימצא סליחה, וזה שאמר (ישעיהו נ״ה:ז׳) וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, כלומר אפילו במדת הדין. וכן מצינו במזמור נאום פשע לרשע (תהילים ל״ו:ו׳) שכתוב שם ה' בהשמים חסדך, והמזמור ההוא מיוסד על מעשה הרשעים הכופרים, ולכך הזכיר שם מדת החסד לפי שחסדו של הקב"ה מתפרסם בעמים בסליחת הרשעים, ומפני שהזכיר כי החסד בשמים על כן הוסיף אות הה"א כי הה"א צורת פתח והיא רמז לעוה"ז, וכדי ללמד שאפילו בארץ בעוה"ז שנברא בה"א ימצא פתח פתוח לתשובה, אפילו הרשע המוחלט ימשיך הקב"ה חסדו אליו אם ירצה לשוב.

אם הכהן המשיח. לפי שהוא כהן גדול יביא פר שהוא גדול מכל הקרבים על המזבח.

יחטא לאשמת העם. להאשים את העם שהורה והתיר להם דבר האסור ומצינו שמוטל עליהם להורות כדכתיב יורו משפטיך ליעקב וגו'.

על חטאתו. בשביל חטאתו ודוגמא לכפר עליו, כי עליך הורגנו כל היום.

אם הכהן המשיח יחטא בדבר שזדונו כרת; וכל שחיבין על זדונו כרת, חיבין על שגגתו חטאת, כדילפינן מע"ז, כדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה וכו'. בשאר המצות נתן הכתוב חלוק בין משיח נשיא ויחיד, אלא בע"ז בפרשת שלח לך, אין חלוק בין משיח [נשיא ויחיד] כדאמר התם: ואם נפש אחת, אחד משיח ונשיא ויחיד משמע, דאפילו משיח ונשיא, כיון שנכשל בע"ז הרי הוא הדיוט, ודינו כהדיוט דאין גדולה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה':

לאשמת העם. כלומר, שוה אשמתו לאשמת כל העם, (צבור) שהוא מביא פר והזאתו כצבור על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ונשרפין חוץ לשלש מחנות, אבל של יחיד ושל נשיא, האמורים נקטרים [דמן] על מזבח החצון, ובשרם נאכל לכהנים, כדמפרש בצו את אהרן. והגדה, לאשמת העם, כשכהן גדול חוטא אשמת העם הוא, שאותו היה לו לכפר עליהם וחוטא. בכהן משיח כתיב: פני פרכת הקדש, שבשביל שחטא הוא לבדו, לא נסתלקה הקדושה, אבל בצבור כתיב: פני הפרכת, דכיון שחטאו הצבור, נסתלקה הקדושה. בכל החטאות נאמר ריח ניחח רק ביחיד, לפי שהקב"ה מקפיד על הגדולים שחוטאים. שבועת העדות, והנכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה, ושבועת בטוי בקרבן עולה ויורד, לפי שאינו נהנה מן החטא כל כך, חס רחמנא עליה, דמה הנאה יש לו כשכובש עדותו ונשבע לשקר, וכן נכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה, מה הנאה יש לו שאוכלו בטומאה, וכן שבועת בטוי, מה הנאה יש לו שנשבע שלא יאכל ואכל, ולפיכך, מביאים כדי השגת ידם, אבל האוכל חלב ודם, והאוכל ביום הכפורים, והעושה מלאכה בשבת, והמפטם, והסך, והבא על הערוה שנהנים, וכל שכן של עבודה זרה, בפושט ידו בעיקר, בקרבן קבוע. והנהנה מן ההקדש דאיכא תרתי, שפשט ידו בשל הקדש ונהנה, אשם בכסף שקלים; והמכחש בעמיתו בפקדון, דאיכא תרתי שנהנה ונשבע לשקר, כמו כן אשם בכסף שקלים. ואשם תלוי, לפי שבני אדם מקילין להביא עצמן לידי הספק ומורין היתר לעצמן, החמיר עליהן הכתוב להביא אשם בכסף שקלים, כדי שיזהרו בעצמן: האי דכתיב בנשיא וביחיד או הודע, יש מפרשים שאו כמו אם, ולי נראה, שלפי שנשיא ויחיד מביאים אשם תלוי איכא לפרש: ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשנה ואשם, כלומר אם ספק בידו, ואשם, כלומר, שחיב אשם תלוי, כדמפרש לקמן בסוף הפרשה, זהו אם ספק בידו, או הודע אליו ודאי שחטא, אז אינו חיב אשם, אלא חטאת, וכן גבי יחיד; אבל בצבור וכהן משיח, שאין חיבין אשם תלוי, לא כתיב או הודע וצבור אין חיבין אשם תלוי דכתיב: נפש, באשם תלוי, ובכהן משיח כתיב: לאשמת העם לומר, שמשיח כצבור, אבל נשיא חיב אשם תלוי, כדקימא לן בהוריות, בפרק הורה כהן משיח. צבור ומשיח דמקרבי וחשיבי קמי קודשא בריך הוא, קריבת דם כפרתן לפניו, על הפרכת ועל מזבח הזהב, ומרחיק סרחונו לשרף חטאתו חוץ לשלש מחנות; יחיד ונשיא דלא מקרבי כל כך, כפרתן ואמורי חטאתן על מזבח החצון:

אם הכהן המשיח יחטא בלשון החוטאים מצינו חילוקים במשיח אמר אם שאמר אם הכהן המשיח וכן בכל העדה ואם כל עדת ישראל ישגו ובנשיא אמר אשר נשיא יחטא ולא אמר אם וביחיד החוטא אמר ונפש כי תחטא. הטעם בזה שהכהן המשיח שהוא כהן גדול רחוק שיחטא ולז"א אמר אם שהוא ספק וכן כל הקהל רחוק ולזה אמר אם וביחיד אמר נפש כי תחטא כי מורה יותר ודאות מלשון אם ובנשיא מתוך גאותו שהוא המלך וכיוצא בו ודאי יחטא ולזה אמר אשר נשיא יחטא ולכן הביאו הנשיאים את אבני השוהם הנתונים על לב אהרן לפי שלבם לקחם. ובמדרש אשר נשיא יחטא לשון אשרי אמר רבי יוחנן בן זכאי אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו וכ"ש יביא על זדונו פירוש שילמדו ממנו העם:

אם הכהן וגו׳. התחיל בכהן ולא בצבור, ומה גם שאמר לאשמת העם שדמה שגגתו לשגגת העם ומן הראוי להקדים ברישא. ואולי שבא לומר שצריך להקדים קרבנו של משוח לשל צבור ואין צריך לומר לשל מלך, והטעם כמו שאמרו במסכת הוריות (הוריות יג.) כהן מכפר וצבור מתכפרין. ומצאתי לרז״ל (תורת כהנים פסוק יג) שאמרו, פר כהן משיח ופר העדה, פר כהן משיח קודם, ודרשוה מאמרו ״ואם כל עדת ישראל״ וגו׳, הא למדת שיש להקדימו. עוד דרשו מאמרו ״כאשר שרף״ וגו׳, מכאן שצריך להקדים פר משיח לפר העדה.

וצריך לדעת למה לא הספיק לרז״ל ללמד הקדימה ממה שהקדימו הכתוב, שהצרכו לחפש אחר דרשות אחרים. ואולי שאם לא היתה אלא הקדימה בסדר לבד, הייתי אומר שלא סדרו הכתוב קדם קרבן צבור אלא לצד שאם היה מסדרו אחר קרבן צבור, היה נשמע אמרו ״אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם״, פרוש, האמורה בסמוך, שהורו בית דין והוא הורה עמהם, וזה אינו, כי אם הורה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, וכדאיתא במשנה (הוריות ז.), לזה קדם וסדר משפטו לבד. ועדין אני אומר שלא יקדים קרבנו לשל צבור, לזה דרשו מאמרו ״ואם״ וגו׳. ועדין קשה למה הצרכו שתי דרשות לזה, דרשת ״ואם״, ודרשת ״כאשר שרף״ (ויקרא ד:כא). ונראה כי אחד לרשות ואחד לחובה. ומה שראיתי לבעל קרבן אהרן שנתן טעם שהייתי אומר למקצת ולא לכלה, אין טעם בטעמו. עוד נראה לומר, אחד לאם קדם והביא ועדין לא הביאו פר העדה והביאו אחר כך והרי שניהם עומדים, וחד לאם באו כאחת פר משיח ופר העדה, אף על פי כן תקדים של משיח.

לאשמת העם. יתבאר על דרך אשר אמרו זכרונם לברכה (אבות ה:יח): המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ובראות כי כהן המשיח חטא – זה יגיד שלא זכו הזוכים על ידו כדי שלא יבא חטא על ידו בשבילם, והוא אמרו לאשמת העם.

ובתורת כהנים דרשו כי ״לאשמת העם״ יכון הכתוב להראות מין החטא אשר יתחיב עליו קרבן, שהוא העלם דבר עם שגגת מעשה, כאמור ״לאשמת העם״ (ויקרא ד:יג) ״ונעלם דבר״ וגו׳. ואם הכהן המשיח שגג בשגגת מעשה לבד, הדבר תלוי אם יתחיב להביא קרבן הדיוט או לא, ודרשו זכרונם לברכה (הוריות יא.) בפסוק ״מעם הארץ״ להוציא כהן משיח כי פטור לגמרי. ואם הכהן המשיח אינו חכם מפלא הרי זה פטור (הוריות ז.) מכל מין קרבן, בין בהעלם דבר ושגגת מעשה בין בשגגת מעשה לבד, וצריך לתת טעם לדבר זה. ואולי כי העושה בהעלם דבר והוא חכם מפלא, שגגה זו עושה רשם גדול בנשמתו ומרחיק נפשו משרשה, ולא יועיל זכותם של ישראל שהוא מכפר בעדן למנע ממנו הפגם, מה שאין כן כל ששגג במעשה לבד או בהעלם דבר ואינו חכם מפלא, חטא זה לא יפעיל פגם בבחינת נפש כהן משיח לרחקה משרשה כדי שיצטרך לקרבן לקרבה, כי באמצעות זכות הרבים הן אל כביר לא ימאס, גם לא יספיק זה לסימן כי העם אשמים ממה שבא ליד המשיח שוגג זה מהטעם עצמו שכתבנו.

לאשמת העם. ידוע פי׳ חז״ל שהוא העלם דבר כמו אשמת העם שהוא בהוראה. ועדיין אינו מדויק הלשון. דכאשמת העם מיבעי. וי״ל שבא ללמדנו דאע״ג דבשעה שהורה כה״ג לעצמו הית׳ הוראת ב״ד לצבור ומביאים פר וס״ד דבזה האופן נכלל הוראתו בהוראת ב״ד ומביא עמהם. מש״ה כתיב לאשמת העם דאע״ג שהוא מצטרף לאשמתם הוא מביא בפ״ע. והיינו דכתיב ס״פ הקהל כאשר שרף את הפר הראשון דמשמעו שמיירי שמביאים יחד כה״ג וסנהדרין. ועדיין היה ראוי לכתוב לחטאת העם. ויפה פי׳ הספורנו דמלמדנו המקרא דשגגת כה״ג שהוא קדוש ה׳ אינו אלא לאשמת העם בשביל שהדור אשם מש״ה שלוחיהם ג״כ אשם. ואינו מכוין באור תורת ההוראה לאמתו:

כ כלומר שמתחלה נעלם ממנו הדין והורה שלא כהלכה ועשה הוא עצמו על פי שקול דעתו, אבל אם הורה הכהן לאחרים ועשו על פי הוראתו פטור הכהן מדכתיב על חטאתו אשר חטא:

ל פירוש אלו לא כתיב אלא פר הוה אמינא אפילו בן ארבעה וחמשה שנה קא משמע לן בן דכל מקום שנאמר בן בן שתי שנים הוא כדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים אף בשנים וכמו שאיל הוא בן שתי שנים כך עגל בן בקר הוא בן שתי שנים ואלו נאמר בן וכו' ופירש והשתא דכתיב פר וגם בן בקר על כרחך צריך לפרש פר הסמוך לבן דהיינו בן שלש שנים ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל ומן הצאן פרט לזקן וכו' ויש לומר דהוה אמינה דמיעט קרא זקן גבי עולה אבל חטאת הוה אמינא אפילו זקן כשר תלמוד לומר בן ולא זקן. (דברי דוד) קשה הא לעיל גבי עולה פירש רש"י מן הכשבים ומן העזים דהם מיעוטים לחולה וזקן ומזוהם ולמה לי כאן מיעוט אחר לזקן וכי תימא דהתם גבי עולה וכאן גבי חטאת צריך מיעוט אחר אם כן קשה דהוה ליה למיכתב כאן עוד מיעוט לחולה ולמזוהם ויש לומר דלענין פסול דחולה ומזוהם שהוא מאוס שפיר ילפינן חטאת מעולה דמסתבר הוא לפוסלו משום הקריבהו נא לפחתך אבל לענין פסול זקן דהיינו יותר משלשה שנים אינו מסתבר אלא דגזרת הכתוב לפסול הוה אמינא היכא דגלי גלי דוקא קא משמע לן דגם גבי חטאת כן הוא: