ויקרא ד, לב

וְאִם אִימַר יַיְתִי קֻרְבָּנֵהּ לְחַטָאתָא נֻקְבָא שְׁלֶמְתָּא יַיְתִנַהּ

וְאִין אִימַר יַיְתֵי קוּרְבָּנֵיהּ לְחַטָאתָא נוּקְבָא שְׁלִימְתָּא יַיְתִינָהּ

ואם כבש. ואם הביא ממין הכבש לחטאת יביא נקבה כמו שעירת עזים:

ואם כבש וגו׳ עד ונסלח לו. צריך לדעת למה הצרך לחלקם לשתי פרשיות, והיה לו לומר למעלה ״והביא קרבנו שעירת עזים וגו׳ או כשבה תמימה״ וגו׳ ולא היה צריך לכתב כל הפרשה. ונראה כי חלקם הכתוב לטעם עצמו שאמרו רז״ל (תורת כהנים ג) בפרשת ואם עז, שבא לרבות אליה בחטאת מן הכשבה, לזה דקדק לומר בכשבה ״כאשר יורם חלב הכשב״, ובשעירה אמר ״ואת כל חלבה יסיר״. וחדא בשלמי נדבה וחדא בחטאת חובה.

גם רואני שיש חדוש בכל האמור, אמרו וסמך דרשו רז״ל (תורת כהנים הכא) שבא ללמד על חטאת נזיר וחטאת מצורע שטעונין סמיכה. ואמרו ושחט אותה לחטאת דרשו (זבחים ז.) שצריך שתהיה שחיטה לשם חטאת, ופרט זה לא נרמז בפרשת שעירה ומכאן אתה למד לשניהם. ואמרו במקום אשר וגו׳ אמרו בזבחים (זבחים מח:) בפרק איזהו מקומן: חטאת מנלן דבעיא צפון, דכתיב ״ושחט החטאת במקום העולה״, אשכחן למצוה, לעכובא מנלן, דכתיב ״במקום אשר ישחט את העולה״ וגו׳, עד כאן. הרי שהצרכו שני כתובים. ושם בש״ס העלה שלמדין לכל החטאות למצוה. ואמרו (תורת כהנים כאן) מדם החטאת דרשו שצריך לקבל דמה לשם חטאת, וכן בכל מה שכפל יש בו חדוש משפט, ולזה חלקינהו קרא ללמד חקים ומשפטים וכו׳.

ואם כבש. סתם כבש בן שנה וקטן בגידולו וכמש״כ לעיל א׳ ו׳. ושם מבואר דיוק לשון הכתוב כאן כאשר יוסר חלב הכשב: