ויקרא ד, כז

וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מֵעַמָא דְאַרְעָא בְּמֶעְבְּדַהּ חַד מִפִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעְבָדָא וְיֵחוֹב

וְאִין בַּר נַשׁ חַד יֵיחוֹב בְּשָׁלוּ מִן עַמָא דְאַרְעָא בְּמַעֲבְדֵיהּ חַד מִן פִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיִתְחַיֵיב

מעם הארץ. והם כל ישראל והכהנים ההדיוטים וכל הלוים:

ואשם. פעל עבר כמו כי זקן יצחק:

ואמר על עם הארץ ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. כי זה אפשרי קרוב שאחד מעם הארץ יחטא, ובזה ובענין חטא הנשיא אמר ואשם, שהיא אזהרה על תשובה קודמת לקרבן, ובשניהם ובכל האשמות נתן חלק לכהנים, כי אכילת הכהנים תועיל בהם לכפרת החוטאים:

בעשתה בגי' אם כולה ולא במקצתה:

ואשם שידע מעצמו.

ואם נפש וגו׳. אמר ואם בוא״ו להוסיף על ענין ראשון מה שרשם מהדינים בפרשה זו, שאין בהם נגדיות להאמור במה שלפניה.

מעם הארץ. דרשו רז״ל (הוריות יא.) למעט כהן משיח בשגגתו בלא העלם דבר שלא יביא אפלו שעירה. גם מ״ם של ״מעם״ אמרו למעט נשיא בהיכא שאכל חצי זית והוא הדיוט וחצי זית והוא מלך שאינו מביא כשבה. פרוש, מתחלה דורש ״עם הארץ״ שהוא לאפוקי הגדול ומיחד שבהם שהוא כהן המשיח, ודרשא זו היתה נדרשת הגם שהיה אומר ״בעם הארץ״, ומאמרו ״מעם״ חזר וחלק גם חלק מההדיוט, וכגון הדיוט שאכל חצי זית ונתמנה והשלימו, שאינו מביא.

בעשותה. לא היה צריך לומר, ודרשו ממנה בתורת כהנים מעוט ורבוי: מעוט – שאם עשה על פי הוראת בית דין פטור, דסלקא דעתך אמינא מה שקבע הכתוב פר הקהל אינו אלא על בית דין שהיו סבה בהוראתם לחטא, אבל העושים כדינם עומדים להביא כשבה או שעירה, קא משמע לן דדוקא התולה בעצמו. רבוי – שאם תלה בבית דין, פרוש שהורו בבית דין ועשה על פיהם, אם היה יודע שטעו אינו נפטר מצד הוראתם וחיב בשעירה או כשבה, הגם שיביאו בית דין פר החטאת כמשפטו. הרבוי רמוז בתבת ״בעשות״, והמעוט בדקדוק ״בעשותה״, משמע בעשות אותה ולא אחרת, ובזה תבין שתי בריתות בתורת כהנים על נכון.

בשגגה מעם הארץ. אין הלשון מדויק והכי מיבעי ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא בשגגה בעשותה וגו׳. והנראה דבא הכתוב בזה למעט אם עבירה זו נעשית בזדון בעם הארץ. אז אע״ג שהוא עשה בשגגה אם יודע בעצמו שגם הוא אם אירע לו בזדון שלא היה נמנע ככל עם הארץ וא״כ אינו שב מידיעתו מיקרי ואינו מביא קרבן. וזהו דיוק הכתוב שהוא בשגגה מעם הארץ. שגם המה לא עשו כזאת כ״א בשגגה: