שמות ח, יט

ושמתי פדת. שיבדיל בין עמי ובין עמך:

וֶאֱשַׁוֵי פוּרְקַן לְעַמִי וְעַל עַמָךְ אַיְתִי מָחָא לִמְחָר יְהֵא אָתָא הָדֵין:

וַאֲשַׁוֵי פּוּרְקַן לְעַמִי וְעַל עַמָךְ אַיְיתֵי מָחָא לְעִידַן מָחָר יְהֵי אָתָא הָדֵין

ושמתי פדת. כטעם הפרש. וכל פדיון קרוב מזה הטעם:

ושמתי פדות - לשון הבדלה, וכן ישועה והצלה וחלצה פורקן, כולן לשון הפרשה והבדלה זה מזה.

למחר יהיה - שלא תאמר מקרה הוא היה לנו.

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. שגם לקצת עמי שיבאו למקום הערוב לא יזיק הערוב כלל, ויזיק לעמך באותו המקום בעצמו:

ג' במסורה דין חסר וב' מלאים פדות שלח לעמו. והרבה עמו פדות כי זה לא היה פדות שלם אלא מפני הערוב. אבל כשיצאו ממצרים היה שלם, וזהו פדות שלח לעמו, ולעתיד הרבה עמו פדות ויהיה גאולה שלימה:

ושמתי פדת בין עמי ובין עמך. כבר הזכיר שיפליא בין ארץ גושן ובין ארץ מצרים, אבל הפדות הזה הוא שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו שם החיות שום יהודי לא ירעו ולא ישחיתו בו ויאכלו אנשי מצרים, וכן אמר דוד (תהילים ע״ח:מ״ה) ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות כענין שכתוב (ישעיהו מ״ג:ג׳) נתתי כפרך מצרים, ותמצא מלת פדת חסר וא"ו מפני שגאולת מצרים גאולה שאחריה שעבוד, אבל גאולה העתידה אין שעבוד אחריה כי אם תשועת עולמים ועל כן תמצא בגאולה העתידה פדות מלא בוא"ו, הוא שכתוב (תהילים קי״א:ט׳) פדות שלח לעמו.

למחר יהיה שלא תאמר מקרה הוא. וכן במכת דבר דכתיב ביה וישם ה׳ מועד לאמר.

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. שהיוצא מתך עמך ויבא לתוך עמי יהא נפדה וניצול מן הערוב:

ושמתי פדת חסר ולפי שגאולת מצרים אחריה שיעבוד אבל גאולה עתידה תשועת עולמים פדות מלא ו' הוא שנאמר פדות שלח לעמו:

ושמתי פדת. פרוש, מלבד שלא יכנסו לארץ גושן, עוד יעשה פדות אפלו לישראל שהם חוץ מארץ גושן, לבל קרוב להם הערוב. ודקדק לומר בין עמי ובין עמך, פרוש, כשיהיו עמי ועמך עומדים בשוה, יעשה ה׳ פדות לזה מבין זה, ולנכרי ישיך ולאיש ישראל לא ישיך.

ושמתי פדת. הראשונים פירשו לשון הבדל. ולא נמצא בתנ״ך עוד פעם על הבדל לשון פדות. וגם אינו מדויק בין עמי בין עמך. בין עמי לעמך מיבעי כמש״כ בס׳ בראשית א׳ דהרי בין משמע שיש אמצעי בין שני הקצוות. והתרגומים וכן הרמב״ן פי׳ מלשון כופר ופדיון כמו נתתי כפרך מצרים. ולא ביארו על מה בא הכופר וגם אינו מובן מהו בין עמך ותרגומים הוסיפו ע״ז ע״ש. והנראה משום שהיו כמה רשעי ישראל שסירבו לצאת וראוים היו למות כאשר באמת בא עליהם הדבר אח״כ וזהו ביד חזקה כמש״כ לעיל. אבל עתה אע״ג שלא היו ראוים לנס מ״מ לא שלטה בהם המכה כי יהי בזה מקום לומר אשר גם ישראל נלקים ומי יודע את לב העקוב של המסרב לצאת ע״כ ניצולו גם המה. והיה פדות מאוה״ע אחרים שהיו במצרים ולא היו ראוים ללקות. ומ״מ לקו כדי שיהיו כפרה ופדות עבור אותם ישראל שאין ראוים לינצל מצידם והיינו בין עמי ובין עמך. דעמי ניצולו בהשגחה פרטית לגמרי. ועמך נענשו במשלחת ממש. אבל שאר אוה״ע שלא בא עליהם הערוב בהשחתה. אבל מ״מ שלטה בהם המכה אם נזדמנו במקום מסוכן:

למחר יהיה האות הזה. כדי שיהיו כל מצרים בורחים לגושן המה ובניהם ולא יכלו בערוב. ומזה השיגו ישראל ריעות הרבה. וכמש״כ במצות שאלת כלים איש מאת רעהו וגו׳. ועי׳ י״א ב׳:

ושמתי פדות. פי' הרמב"ן שגם אם יהיה איש מישראל בארץ מצרים ששם יהיה הערוב לא יזיק את איש ישראל, ותפס לשון פדות, לומר שהחיה שתרצה להשחית איש מישראל תשחית איש מצרי תחתיו, והמצרי יפדה את ישראל מידה, וכמ"ש במדרש מלמד שהיו ישראל ראוים ללקות בזאת המכה ונתן הקב"ה את המצרים פדיונם. למחר יהיה האות הזה, ממה שלא אמר כמ"ש בדבר מחר יעשה ה' את הדבר הזה, ושם אומר ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת, ופה אמר ויעש ה' כן, מבואר שה' עשה את הדבר תיכף, ר"ל כי באשר החיות שוכנים ביערות רחוקים מן הישוב, צוה ה' שתיכף יתחילו לצאת ממעונותיהם ללכת אל ערי המצריים שלזה צריך זמן עד למחר, וא"כ הפקודה שהחיות ילכו ממקומם התחיל תיכף, רק לא התחילו והשחית ולכנס אל הבתים עד יום מחר שאז היו מקובצים כולם, ואז נהיה האות שהתחילו להשחית את המצריים, ואז היה ההפלאה בין המצריים ובין ישראל, וכן החיות שנמצאו ביערות ומדבריות של ארץ גשן, עזבו כולם את ארץ גשן והלכו למצרים, ועד מחר לא נמצא בארץ גשן אף חיה אחת, ונעשה האות והמופת על פנת ההשגחה: