אור החיים על שמות פרק לח

אלה פקודי וגו׳. אמרו אלה לפסול כל מנינים שבעולם, כי כל מה שימנה אדם מקנינים המדמים אין מנינו מנין, ושמו מורה עליו מה אתה מונה, אבל מנין זה עומד לעולם, והטעם להיות מנין המשכן המפלא אשר שכן שם אלהי עולם ה׳.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא מב.): אין ברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי, וכאן אמר אלה פקודי, פרוש, לאלה יש מנין ואין הקפדה, כי מנין זה אדרבא מנינו תביא הברכה, כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות ותסובב הברכה למרבה, והטעם להיותו של המשכן.

עוד ירמז באמרו אלה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה כא,ה) אם עשית חבילות וכו׳ עשה כנגדן חבילות של מצוות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא. והנה ישראל חטאו ואמרו (שמות לב,ד) ״אלה אלהיך״, לזה באה אלה זאת בבחינת הזכות לכפרת עון זה. ותמצא כי אמרו (שמות רבה) העדות שעדות הוא להם שנתכפר עון העגל. וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עון העגל בא כנגדן במשכן: הם התאוו תאוה (שמות לב,א) אלהים אשר ילכו לפניהם, הנה הנם הכינו מקום לה׳ אלהים אמת להיות לפניהם. הם בנו מזבח והעלו עולות (שם ו), הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה׳. הם נתנו זהבם, הנה הנם נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם לה׳. הם פרקו נזמיהם, הנה הנם הביאו האנשים על הנשים לא נזם לבד אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפרשנו בפרשת ויקהל (שמות לה,כב). הם עשו ממונים עליו לעשותו, הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו׳. אמרו ״אלה אלהיך״, הנה אלה פקודי לכפרה.

עוד ירצה על זה הדרך: להיות שמשה עשה המספר לישראל המובא בית ה׳, לזה באה התורה והצדיקתו ואמרה אלה פקודי וגו׳, פרוש על דרך אמרו (ויקרא כג:ב) ״אלה הם מועדי״, מה הוא המספר שה׳ מצדיק, ״אשר פקד על פי משה״, דקדק לומר על פי משה ולא אמר ״אשר פקד משה״, הטעם כי לא היה הזולת עמו להצטדק אלא מפיו אנו חיין, שכן כתיב (שמות לו:ג) ״ויקחו מלפני משה״ שהוא לבדו לקח הכל.

וטעמו של משה שהביא עצמו לידי חשד, אולי שלא עלה בדעתו חשד זה להשמר ממנו, כי איך יחשדו אותו וה׳ מדבר עמו בכל עת, אם חס ושלום ימצא בו עול ימאסנו אלוה היודע נסתרות, ואין צריך לומר שלא ידבר אתו עוד אלהים. או דקדק מאמר ה׳ שאמר לו (שמות כה:ב): ״דבר אל בני ישראל ויקחו לי״ וגו׳ כמו שפרשנוה במקומה, כי צוה לו להיות הוא גזבר לבדו, וישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם אף על פי שפושעים יכשלו בם.

עוד ירצה על זה הדרך: אלה פקודי המשכן – ומי יצדיק שכן הוא ולא יותר? לזה אמר ״משכן העדות״, פרוש, המשכן הוא יעיד על הדבר, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה פנ״ב) בפסוק ״ויקם משה את המשכן״ שלא היה אחד מישראל יכול להעמידו, וזה לשונם: כמה חכמים היו שם ולא היו יכולין להקים את המשכן וכו׳, ולא היו יודעים לישב אותו, כל אחד נטל מלאכתו והלך אצל משה וכו׳, ושרתה רוח הקדש על משה והקים את המשכן, עד כאן. זה הוא עדותו היותו נקי כפים שאין חמס בכפיו, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס לעושי עול, ובפרט במקום עצמו שנעשה בו העול חס ושלום.

ואם תאמר: ומה עדות הוא זו? יש לתלות כי לצד כי משה היה גבור חיל, גבורתו עמדה לו שהעמידו מה שלא היה כח כמו כן בזולתו, לזה גמר אומר עבודת הלוים ביד איתמר וגו׳, פרוש, הלא תמצא שעבודת הלוים שהיא ביד איתמר היא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, והם המורידים אותו בנסעם ומקימין אותו בחנותם, דכתיב בפרשת במדבר (במדבר א:נא): ״ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים״, הרי שהלוים היו מפרקין ומקימין אותו, אם כן לא מניעת הכח היא הסבה; וכפי זה הרוחנו כונת אמרו עבודת הלוים וגו׳ ביד איתמר שאין ידוע מה בא ללמד ומה שיכות למאמר זה כאן, ולמה לא אמר אלא איתמר ולא אלעזר הגדול, ולדרכנו יבא על נכון.

ועדין יש לתלות לצד החכמה כי משה חכם וחריף היה וידע להקימו, ולעולם לא נעשו מעשה נסים. לזה אמר ובצלאל בן אורי וגו׳ עשה את כל אשר צוה ה׳, ואמרו זכרונם לברכה שאפלו דברים שלא אמר לו משה הסכימה דעתו, ואתו אהליאב וגו׳ חרש וגו׳, ואף על פי כן לא עמדה לו חכמתו, וכאמרם במדרש (שמות רבה פנ״ב) שגם אומנות האומנים לא הועילה. וכפי זה הרוחנו כונת הכתוב בהודעת מעשה בצלאל אחר שכבר ידענו זה פעמים ושלש בפרשת ויקהל, אלא בא לחזק עדות נס המשכן לומר הא למדת שאין זה אלא נס, וזו היא עדות המשכן על פקודיו. ולדרך זה, אמרו אשר פקד על פי משה, לומר שעל זה באה העדות להסיר החשד ממנו.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה נ״א) שהמשכן היה כפרה על מעשה העגל. עוד אמרו בחולין (חולין ה.) כי שקולה עבודה זרה ככל התורה כלה, והוא אמרו ״אלה פקודי״, פרוש, על דרך שתרגם אונקלוס (ויקרא כ״ז:ל״ד) ״אלה המצות״ – ״אלין פקודיא״, המצות שתלוים במשכן. משכן העדת אשר פקד וגו׳, פרוש, כל המצות שבתורה שנצטוה משה כלם ישנם במצות המשכן, ובזה יכפר המשכן על העגל ששקול כנגד כל התורה. ואולי שנתכון לרמז הענין בחשבון פקודי המשכן שעולה תרי״ה והם תרי״ג מצות ושני הלוחות, ומעתה אלה תשכחנה כי נתקן בפקודי המשכן.

ואמרו עבודת הלוים בא לשמור את הדבר, לבל תאמר כיון שנתכפר עון העגל אשר הוא יסובב הסרת עבודה מהבכורות כמאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה י״ב), אם כן תחזור העטרה לישנה ויעבדו הבכורות עבודת המשכן. לזה אמר סמוך לדבר עבודת הלוים פרוש, עבודה זו אינה אלא ללוים, כאן כלל כל שבט לוי, בין הכהנים בין הלוים, כי גם הכהנים יקראו לוים דכתיב (דברים כז:ט) ״והכהנים הלוים״.

ואמרו ביד איתמר וגו׳, פרוש, לא מבעיא עבודות המעלות של הכהנים, ולא מבעיא עבודות הלוים המעלות של בני קהת ובני גרשון, אלא אפלו עבודה הקלה של הלוים ביד איתמר שהם הקרשים והאדנים, הדבר במקומו עומד, ומזה אתה למד כי לא נמחק עון העגל מחק שאין רשומו נכר, והעד הנאמן (שמות לב:לד) ״וביום פקדי״ וגו׳:

עוד ירמז באמרו פקודי המשכן לשון מנוי, על דרך אמרו (במדבר ד:טז) ״ופקדת אלעזר״ שהוא לשון מנוי על הדבר, והודיע הכתוב כל מנויי המשכן, מהם ממנים על המשכן עצמו להתקים או להתבטל חס ושלום, ומהם על עבודתו, ומהם על עובדיו, ומהם על מלאכתו. והתחיל במנוי קיום המשכן ואמר משכן העדת, פרוש, פקדת המשכן הוא העדות שהיא התורה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ומקימין מצותיה יתקים המשכן, וזולת זה אין משכן. והוא אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה לב) בפסוק (תהלים עח:ס) ״אהל שכן באדם״, וכי באדם שכן אהלו? אלא באמצעות אדם, אם יכינו לבם ללמד תורה ולקים מצותיה. ולאו דוקא עדות הכתובה בלוחות ובספר כתובה, אלא אשר פקד על פי משה, פרוש, תורה שבעל פה שנמסרה למשה לפה ולא לכתבה. ב׳, יכון על פקדת משה שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן. מנוי ג׳ הם העובדים במשכן ״עבודת הלוים״, פרוש, הם ממנים על עבודת המשכן. מנוי ד׳ הם אהרן ובניו, ושלשתם רמזם הכתוב איתמר ואהרן, הרי נאמרו בפרוש, ואלעזר רמזו באמרו בן אהרן, כי אני יודע כי איתמר בנו של אהרן הוא, אלא לרמז על אלעזר. ואולי שלא הזכירה התורה אהרן כל עקר במנוי המשכן אלא בניו, ואמרו בן אהרן הכהן יכון אל אלעזר, ולא הזכיר אהרן לצד שעדין חסר תקון מעשה העגל שעשה, כי אחרי כן מתו שני בניו והביא כפרתו ביום שמיני למלואים, אשר על כן לא הזכיר פקדתו אלא הזכיר שמו עם בנו. מנוי ה׳ הוא העושה מלאכת המשכן, והוא שאמר ובצלאל וגו׳ עשה וגו׳ ואתו אהליאב וגו׳. נמצאת אומר שהממנים בפרט זה של המשכן הם ה׳: א׳, התורה היא מושלת על קיומו אם יתקים אם לאו. ב׳, משה ממנה על מצותו באיזה אפן יעשה ויתנהג. ג׳, הלוים לעבד לפרק ולטען וכו׳. ד׳, הכהנים לעבד העבודות ולהתמנות על הלוים בעבודתם. ה׳, ובצלאל ואהליאב על המלאכה, ועל אלה אמר אלה פקודי המשכן.

כל הזהב העשוי וגו׳. צריך לדעת גזרת הכתוב איה מקומה, ואם אמרו ״תשע ועשרים ככר״ אם כן למה חזר לומר ויהי זהב וגו׳, ואולי כי גזרת הכתוב הוא בכל מלאכת הקדש וכונת הכתוב היא לומר שכל הזהב העשוי למלאכה לא נחסר ולא נפשע ולא נגנב ממנו דבר, אלא הכל נכנס בכל מלאכת הקדש, ובזה הוציא האומנים העושים במלאכה מהחשד.

עוד ירצה להודיע נסים שנעשו בזהב המשכן, כי דבר ידוע הוא כי בעשות האדם כלי מזהב או משאר המתכות, על כל פנים יתמעט משעור משקל הזהב שנעשה ממנו הכלי, ולא יעמד הכלי במשקל הראשון לצד ההתחלקות ופעלות המלאכותיו, ומה גם כשיהיה במלאכה רבוי התחלקות וחלקים דקים פשיטא שיתמעט באמצעות כן. ועוד, בהכין האדם מעשה המלאכה, כמו שתאמר שתי וערב לארוג בגד פתילי זהב לעשות מהם המלאכה, מן הנמנע שידקדק במוכן לא פחות ולא יותר. וכאן הודיע הכתוב שנעשה נס שכל הזהב העשוי למלאכה היה בכל מלאכת הקדש. מאמרו כל הודיעך שלא נתמעט מאמצעות המלאכה כנזכר, ומאמרו העשוי רשם גם כן שכל המוכן למלאכה לא נותר ממנו דבר לבטלה והכל נכנס בכל מלאכת הקדש. ודקדק לומר בכל ולא אמר ״במלאכת הקדש״, נתכון לומר גם כן שהספיק העשוי לכל. וזה הוא עקר הנס, שזולת זה אין נס במה שלא הותיר, כי אפשר ששער שעור שודאי לא יותיר, ולא הכר הנס אלא באמצעות שלא הותיר ולא החסיר.

ואת האלף ושבע וגו׳. פרוש, הנשארים, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (שמות רבה נא,ה) ששכחם, וכשזכר אותם אמר ״ואת האלף״ וגו׳ הם ממה שעשה ווים וגו׳.

והנה להסוברים מהחכמים (אבן עזרא על שמות כה:ג) כי לא היה כסף בנדבת המשכן זולת מחצית השקל, יתבאר אמרו ואת האלף על זה הדרך: לפי שמצינו שצוה ה׳ בתרומת הכסף מחצית השקל, ובכל מלאכת המשכן לא מצינו שצוה ה׳ מעשה כסף זולת האדנים והווין וחשוקיהם, ובאר באדנים שצריך ככר לאדן, והווין לא הודיע ה׳ שעורן ושעור חשוקיהן. לזה נתחכם בצלאל וחלק הנשאר מהאדנים ועשאן ווין, שהגם שלא צוה ה׳ שעורן, ממה שנתן שעור לאדנים השכילו כי הווין וחשוקיהם יהיו מהנשאר. ולזה אמר ואת האלף וגו׳ עשה ווים, פרוש שחלק הסך לווין. ואין הכי נמי אם היה נשאר יותר או פחות היה מחלק הנשאר. ואם היה אומר הכתוב ״ויעש ווין״ וגו׳, יהיה נשמע כי נאמר מפי אל עליון שעור זה, ולא כן הוא, אלא מכללן של דברים הבין כנזכר.

ודעתי אינה כסברא זו, כי ודאי כי כסף אחר היה בתרומת המשכן מלבד הבקע לגלגלת, כי מקרא מלא דבר הכתוב בויקהל (שמות לה:כד): ״כל מרים תרומת כסף ונחשת״, ובפסוק זה לא יצדיקו דברי רבי אברהם אבן עזרא שישב בפסוק (שמות כה:ג) ״וזאת התרומה״, והמשכיל יבין. ויתבאר אמרו ואת האלף על דרך מה שפרשנו בפסוק (שמות לח:כד) ״כל הזהב״ וגו׳, פרוש, שלא נחסר באמצעות ההתכה ופרטי המלאכה, שהגם שעשה כמה פרטי מלאכה במעשה כמה ווין וחשוקיהן, אף על פי כן המספר עצמו בשלמות היה בווין ולא נחסר ממנו כלום, והוא אמרו ואת האלף וגו׳ עשה ווים, והבן: