אור החיים על שמות פרק לט

כאשר צוה ה׳ את משה. טעם אמרו כן בכל פרט ופרט, על פי מה שכתבנו בפרשת תצוה (שמות כז:כ) כי חלק ה׳ למשה חלק בכל מלאכות ועבודות הנעשות במשכן, כי חלקו במעשה הוא המצוה אשר יצוה ה׳ הדבר על ידו, לזה מזכירו בכל פרט ופרט שהגם שאינו עושה הרי הוא מצוה לעשות.

עוד ירצה, שהיו אומרים בשעת המלאכה: ״הרי אנו עושים דבר זה כאשר צוה ה׳ את משה״.

עוד נראה לפי מה שקדם לנו, כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה, ולא נכתב בתורה אלא מעוט, כמאמר רבי יוחנן בהנזקין (גיטין ס,ב), ומלבד זה יש בכל מעשה ממעשה המשכן מושכל, והוא פנימיות הדברים. ואלה יעשו בכונת הלב ובשכליות הנעלם, ויעשו דבר במינו כידוע ליודעי דעת והבנין, והוא מה שרמזה התורה בכל פרט ופרט כאשר צוה ה׳ את משה, פרוש, בעל פה ואינו מפרש בתורה לצד יקר הדבר. ואשכילך כי המכתב הוא מבחינת המופעל, והמושכל משלל מהתקבל מקצתו בבחינת ההפעל, ומקצתו גם מבחינת הנדבר כי רחוק הוא בשתי הדרגות. וקצת רמז ה׳ בנפעל, נראה ואינו נראה, בסוד צורת האותיות וטעמיהם ועטרות שעל ראשיהם התגין ומעשיהם בחינת מחשבה יקראו, ונגלה למשה בסיני פלאי פלאות. וצא ולמד מדרשת רבי עקיבא (סנהדרין קו,א) שלש מאות הלכות בעליונו של למ״ד, המה ראו מעשה ה׳. והודיע הכתוב בכל פרטי המשכן כי עשאוהו כאשר צוה ה׳ את משה ככל נפלאות אשר יכון עליהם.

על שולי וגו׳. מכאן אני מדיק שהאמת הוא כהסוברים שהפעמונים הם בשורה עם הרמונים ולא בתוכם ממש, שהרי הקדים הכתוב נתינת הרמונים על שולי המעיל, ואחר כך אמר מעשה הפעמונים בפני עצמן ״ויתנו אותם תוך הרמונים״. ומעתה אם הפעמון תוך הרמון ממש, למה הצרך הכתוב לומר ״על שולי״ אחר שכבר קדם ואמר שהרמונים הם על שולי המעיל? זה בזה תלוי. ותמה אני על רמב״ן שפנה מדרך זה, ומה שישב שלא נתן הרמון במעיל עד שנתן בתוכו הפעמון – הכתוב יגיד הפך זה. וממה שאמר כי לזה כפל לומר ״בתוך הרמונים״ פעמים, קשה למה הקדים הכתוב לצוות שיתן הרמונים על שולי המעיל קודם שיעשה הפעמונים ויצטרך לחזר לומר פעמים ״בתוך הרמונים״ לרבות שיתנם קודם. ופשוט הוא שהרב לא דק יפה כמנהג זכות עיונו הקדוש.

בתוך הרמונים. טעם שכפל לומר כן, לומר שיהיו מכונים הפעמונים כנגד הרמונים, שלא יהיה הפעמון משוך לצד מטה או לצד מעלה, אלא גופו של פעמון לפני הרמון ועומד בשורה, לא למעלה ולא למטה. ודבר זה אינו מתחיב מאמרו פעם ראשונה ״הפעמונים בתוך הרמונים״, כי זה בא לשלל שלא יהיו הרמונים בתוך הפעמונים. על זה האופן תתחיל השורה בפעמון ולפניו רמון, כפי זה יהיו הרמונים בתוך הפעמונים, כי המעיל לא היה מחבר מלמטה סביב לומר שתמיד יהיו אלו תוך אלו כל שיהיו שוים במספר, אלא מחלק היה לשנים, ולזה תמצא שלא עשה בבריתא מספר הרמונים כפעמונים כי הם יותר מהם (זבחים פח,ב).

פעמון ורמון. הצרך לכתוב זה שלא תבין שיכול לעשות שנים או שלשה פעמונים בתוך שנים או שלשה רמונים, וקורא אני בהם ״בתוך הרמונים״. לזה אמר פעמון ורמון, פרוש שלא יעשה שני פעמונים ורמון, וחזר לומר פעמון ורמון בא לשלול שלא יעשה שני רמונים לכל פעמון ויהיה כל פעמון בשני רמונים, ולא תעלה רמון שבימינו של פעמון זה לשמאלו של פעמון הבא אחריו, לזה אמר פעם שניה פעמון ורמון, פרוש, סמוך לרמון של פעמון ראשון יהיה פעמון שני, והבן:

ותכל כל עבודת וגו׳. פרוש, לא הם כלו, שאם היה ה׳ מצוה עוד בעבודתו יתברך יעשו בני ישראל בכל אות נפשם, אלא שכלתה המלאכה אשר צוה ה׳.

עוד ירצה באמרו ותכל, לצד שהיה בה מלאכות שנעשו מעצמן, שהיא מנורה שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה פט״ו) שנעשית מעצמה, לזה לא כנה הכל עליהם, כי יש חלק במלאכה שהוא לא נעשה אלא הכאה בקורנס והיא מעצמה כלתה.

עוד ירמז על דרך אמרו (תהלים פד:ג) ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳״, כי עשו כל העבודה חשוקה וכלילת יפי.

ויעשו בני ישראל וגו׳. והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב, שלוחו של אדם כמותו וכאלו כל ישראל עשו. והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה׳ ולא הם שלחוהו, אף על פי כן הרי הסכימו עליו.

עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה נתנה להתקים בכללות ישראל, כל אחד יעשה היכלת שבידו ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באמרו (ויקרא יט:יח): ״ואהבת לרעך כמוך״, פרוש, לצד שהוא כמותך, כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלמותך, ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך.

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה׳ צוה תרי״ג מצות, ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כלם. וזה לך האות: כהן ולוי וישראל ונשים – יש מצות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצות לישראל שאינם בכהנים, וכן בלוים, וכן בנשים. ומה מציאות יש ליחיד לקימם להשלים תקון לרמ״ח איבריו ושס״ה גידיו אשר יכונו להם? אלא ודאי שתתקים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ – כנה לכלם יחד מעשה כלם, הגם שמהם הביאו הנדבה, מהם עשו מלאכה, יאמר על כללותם שעשו הכל. וסמך מאמר זה למלאכת הבגדים אשר עשאום יחידים מישראל, להעירך כי על פרט זה יאמר שעשאוהו בני ישראל באין הבדל. ומעתה כל אחד מישראל הביא כל הי״ג מינים שבנדבה ועשה כל המלאכות האמורות.

ככל אשר וגו׳. נתכון בזה להסיר החשד מהם, כי יראה הרואה שצוה ה׳ על המשכן ונעשה וקפלוהו שלשה חדשים (שמות רבה נב,ב), יאמר כי היתה סבה מצד המעשה שהיה בו דבר בלתי הגון או שישראל עכבו דבר מכל האמור במצותו, לזה אמר ותכל וגו׳ ויעשו בני ישראל ככל. ומה טעם המתין הקדוש ברוך הוא עד חדש הראשון שהוא חדש המשבח שנקרא ראשון, והוא אמרו בגמר המלאכה (שמות מ:ב) ״ביום החדש הראשון תקים״ וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (שמות רבה שם) לצד שנתבשר אברהם ביצחק.

אשר צוה וגו׳ כן עשו. טעם אמרו עשו ולא הספיק במאמר ״ויעשו״, אולי כי העלה עליהם הכתוב שקימו כל מה שצוה ה׳ את משה בתורה, וזה שעור הכתוב ויעשו בני ישראל ככל וגו׳ האמור בענין, ובזה העריכם הכתוב כאלו ככל אשר צוה ה׳ את משה ככל התורה כן עשו, ובזה נשרף ונפזר אפרו של חטא העגל.

ויביאו את המשכן. פרוש, הזמינוהו לפניו.

ככל אשר צוה ה׳. וחזר לומר פעם שניה דבר זה, וגם בסמוך פעם שלישית, אולי כי לצד שחטאו בעגל במחשבה ובדבור ובמעשה, וכמו שפרשתי שם, ובבחינת כל אחת כפרו בכל התורה כלה, אשר על כן בתקון היו שלשתם יחד: הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצות ה׳, כמו שפרשתי בקודם, וכנגד שלשתם אמר הכתוב שעשו כאשר צוה ה׳ את משה כי תקנו שלש הדרגות הרע.

והנה עשו וגו׳ כן עשו. טעם שחזר לומר פעם שניה כן עשו, כי אמרו ״והנה עשו״ נמשכת למעלה ״וירא וגו׳ והנה היא עשויה״, פרוש גוף המעשה, והכונה בזה שלא היה שעור בזמן וראה שהנה עשאוהו בזמן מועט.

עוד ירצה באמרו עשו אותה לשון תקון, שתקנו אותה כמצטרך. ועוד מודיע שהשכיל בה שעשאוה כאשר צוה ה׳ בפרטי המשפט, והוא אמרו כאשר וגו׳ כן עשו.

עוד ירצה על פי דבריהם ז״ל (זבחים סב.) כי יש פרטי המצוות שאינם לעכוב אלא למצוה, ומנו חכמים דברים המעכבים זה את זה, והודיע הכתוב בכפל המעשה לומר שעשו כל אשר צוה, אפלו דברים שאינם אלא למצוה מן המבחר:

ויברך אתם משה. טעם שהצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך, לומר לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלהים ברכם, ודבר גדול הודיע הכתוב בדבר זה. ולטעם זה הוא שהודיע הכתוב ואמר ויברך אתם, וזולת היות משה אין התורה מגדת אם יברך אדם לחברו.