שמות יג, יד

כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא עכשיו, ויש מחר שהוא לאחר זמן, כגון זה וכגון (יהושע כב כד) מחר יאמרו בניכם לבנינו, דבני גד ובני ראובן:

מה זאת. זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר (דברים ו כ) מה העדות והחקים והמשפטים וגו', הרי זאת שאלת בן חכם דברה תורה כנגד ארבעה בנים, רשע ושאינו יודע לשאל והשואל דרך סתומה והשואל דרך חכמה:

וִיהֵי אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָךְ בְּנָךְ מְחָר לְמֵימַר מָא דָא וְתֵימַר לֵהּ בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:

וִיהֵי אֲרוּם יְשַׁיְילִינָךְ בְּרָךְ מְחַר לְמֵימַר מַה דָּא מִצְוָותָא דְבוּכְרַיָיא וְתֵימַר לֵיהּ בִּתְקוֹף יְדָא אַפְקָנָא יְיָ מִמִּצְרַיִם פְּרִיקִין מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא

והיה. אמר ר' יהודה הלוי ז"ל כי מחר חסר אל"ף והטעם מה שהוא אחר היום:

מה זאת. פדיון פטר חמור, שהוא בהמה טמאה ולא תחול עליה קדושת הגוף, ועריפת פטר חמור אם לא תפדה:

בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. בחוזק ידם של מצרים הוציאנו ה', כאמרו ותחזק מצרים על העם באופן שלא יכולנו לשאת נכסינו בעגלות כמנהג מצרים, והוצרכנו לשאת בחמורים, ונעשה בהם נס שהספיקו לזה בכמו רגע, וחלה עליהם איזו קדושה ראויה לפדיון:

מה זאת לפי שהוא רואה בן נכר ערל תושב ושכיר לא יאכל בו מה שאין כן במועדים אחרים. ד״א מה זאת על פסח ועל מצה כבר שמענו טעם, אבל על פדיית הבן והבהמה לא שמענו, ואמרת אליו כי בחזק יד וגו', על כן שהציל בכורינו ובכורי בהמתנו אני זובח וגו'.

והיה כי ישאלך וגו׳. פרוש, בשעה שיראה בנך ענין פדיון בכור, אם ישאלך אתה חיב לומר לו, אבל בלא שאלה אין חיוב אלא בליל פסח. ולזה דקדק לומר מחר, פרוש, אפלו למחר דהינו כל זמן שיהיה, ואמר לאמר, פרוש, שתהיה כונתו בשאלה שתאמר אליו, אז הוא שתשיבהו בדרך האמור, אבל אם יאמר ״מה זאת״ בדרך זלזול לא לכונת התשובה – לא תשיבהו כזה.

עוד ירצה שאין צריך שתהיה השאלה בלשון זה ״מה זאת״, אלא הגם שתהיה באיזה אופן שתהיה, כל שהמכון של השאלה הוא ״לאמר מה זאת״. נמצינו אומרים כי פסוק זה שלא בליל פסח נאמר, אלא במצות קדושת פטר רחם, ואין צורך בהגדה זולת על ידי שאלה. ורבותינו זכרונם לברכה (מכילתא) אמרו כנגד ארבעה בנים וכו׳, זה דרך דרוש.

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. בעל ההגדה אמר שפסוק זה מדבר בבן תם, והקשה מהרי"א בספר זבח פסח מנא לן שזה מדבר בבן תם שמא הוא אומר דרך לעג מה זאת כמו בן הרשע, ותירץ שלמדנו מתשובתו אשר צוה ה' להשיב לו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מאחר שצוה ה' להשיב לו כהוגן ודאי שאל כהוגן, אבל תירוץ זה אינו כהוגן וכל רואיו יאמרו מה זאת כי מלתא דפסיקא הוא שכל מי שאומר מה זאת תם הוא, ואם לפניו ית' גלוי דעתו לפנינו מי גלוי ובמה אדע מה בלב השואל, גם התורה אינה מגדת עתידות כזה.

והקרוב אלי לומר בזה, שקשה לבעל ההגדה למה הזכיר בשני בנים לשון מחר, א' בפסוק זה, ב' בפר' ואתחנן (ו כ) כי ישאלך בנך מחר לאמר, ובשני בנים לא הזכיר לשון מחר ואדרבה אמר והגדת לבנך ביום ההוא ממש והוא הפך המחר, וקשה למה לא הזכיר בכולם לשון מחר או בכולם ביום ההוא, ועו"ק למה זכרה התורה שאלת מה זאת אצל פדיון הבכורים, ולמה לא זכרה שאלה זו על פסח מצה ומרור כמו שזכרה בבן הרשע ובשאינו יודע לשאול.

מהכרח קושיות אלו, ראה בעל ההגדה לומר שפסוק זה מדבר בתם ושבפר' ואתחנן מדבר בחכם, ומחר הנאמר בשניהם אינו מחר שלאחר זמן אלא מחר ממש, כי התם כל זמן שאביו נותן לו פסח ומצה ומרור אינו שואל כלום כי ודאי אינו מלעיג על העבודה ומצות ה', וטעם על המצוה ג"כ אינו מבקש כי הלואי שיאכילו כל היום פטומות צלי אש ומצות מסלת נקייה על מרורים שדרכן לאכול לסבב תאות המאכל, ולמה יבקש התם טעם לכל אלו כי אינו חסר לנפשו מאומה, אבל בפדיון הבן שאין נותנים לו כלום אלא מבקשים ממנו שיתן הוא דמי פדיון אז הוא שואל מה זאת, כי אפילו תם ופתי גמור הרי הוא חכם לענין זה להחזיק ממון שלא ליתן ממון לשום אדם כלום בחנם, אמנם מן מלת מחר אנו למידין שזהו תם וישר ואינו מלעיג על הנתינה ואינו ממאן בה, כי באותו יום שמבקשים ממנו דמי פדיון אינו אומר כלום ונותן דמיו ואינו מבקש לידע טעם הדבר לומר על מה זה, כדי שלא יחשדוהו שאינו נותן מרצון טוב ויאמרו שהוא קורא תגר על מצות ה' לאמר למה זה אתן דמי בחנם, על כן הוא שותק ביום הנתינה ונותן דמיו לקיים מצות ה', אבל מכל מקום ביום המחרת הוא שואל מה זאת כי הוא חפץ לידע טעם על מה צוה לנו ה' ליתן דמי פדיון הבכור.

וסימן זה מסרה לנו התורה, שאם ישאלך מחר מה זאת למחרת יום הנתינה וביום הנתינה אינו שואל כלום, אז ודאי בתום לבבו ובנקיון כפיו הוא שואל מה זאת, שאילו היה מלעיג או קורא תגר על מצות ה' אז היה אומר דבריו ביום הנתינה כדי לבטל הנתינה, ומאחר ששתק ביום הנתינה ושואל ליום המחרת ודאי תם וישר הוא ושואל כהוגן על כן תשיב לו כהוגן כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהרוג ה' כל בכור וגו', או אם הבן רואה את אביו שנותן פדיון דמי בכור בהמה ואינו שואל לו כלום ביום הנתינה שלא יחשדוהו פן רצונו למנוע את אביו מן המצוה ושואל לו ביום המחרת גם הוא תם יחשב, ולפי ששואל בקצרה מה זאת ואין בו דעת לפרט כל הענינים, מזה שפט שהוא תם ואינו חריף לדקדק בפרטי הענין, אבל אם היה שואל לשון זה ביום הנתינה יכול להיות שאינו תם.

וכן פסוק כי ישאלך בנך מחר, הנאמר בפר' ואתחנן הנדרש על שאלת בן החכם נקט גם כן שם מחר למחרת יום העבודה, כי החכם מתירא לשאול ביום עשיית המצוה פן יחשדוהו שומע לומר שהוא מלעיג על המצות בשעת עשייתם כדי להשבית העם ממלאכת עבודת השי"ת, כי בלאו הכי רבים מקשים מה בין דברי הרשע לדברי החכם ולא רבים יחכמו להביא מתוך דקדוקי הלשון לחלק ביניהם ואולי יחשדוהו כמלעיג, ולצאת מידי חשד זה הוא שואל ג"כ ביום המחרת לעשיה, אבל הרשע שכל עיקר כוונתו כדי להשבית העם ממלאכת עבודת הש"י ע"כ הוא אומר דבריו בשעת עשיית המצוה ומלעיג עליהם לאמר במה אתם עסוקים וזקנים כמותכם יתעסקו בדברים בטלים הללו, ע"כ לא הזכיר לשון מחר בדבריו, וע"כ אמרה התורה והגדת לבנך ביום ההוא, כשם שהוא אומר דבריו ביום ההוא של העשיה כך תגיד לו גם אתה דבריך תיכף ומיד, כי כבר אמרנו שבפסוק זה יש הגדה לשני בנים, אם לבן הרשע פשיטא שצריך אתה להשיב לו תיכף ומיד פן יהיה חכם בעיניו לומר שאין מענה בפיך ע"כ דחית אותו בקש לאמר לך ושוב מחר אתן לך תשובה, ע"כ ענה כסיל כאולתו תיכף ביום ההוא, ואם לבן שאינו יודע לשאול למה תאמר לו דבריך למחר והלא יותר נכון שתגיד לו דבריך בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כדי להמשיך לבו לעבודת ה'

ואגב גררה אפרש גם דברי החכם הנאמר בפר' ואתחנן, כי יש להקשות על המגיד שאמר ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, למה לא זכר התשובה שבצדו הכתובה בפר' ואתחנן (ו כא) ואומר אני כי החכם שואל טעם על פסח מצה ומרור כסדר שהם כתובים בתורה, שנאמר (יב ח) ואכלו את הבשר צלי אש וגו' ומצות על מרורים, ועל ג' אלה הוא שואל ואומר מה העדות והחוקים והמשפטים, על צלי אש של הפסח אמר מה העדות, כי זביחת הפסח יתן עדות ה' נאמנה שהש"י מושל על המערכה אפילו על מזל טלה שהוא בכור וראש לכל המזלות וכ"ש לשאר המזלות כמ"ש והיה הדם לכם לאות, כי כל אות הוא עדות ומופת על איזו דבר כמבואר למעלה בפסוק החודש הזה לכם.(יב ב). והחוקים היינו המצה, שענינה ההכנעה כעיסה זו שאינה עולה למעלה, כמבואר כל זה באר היטב בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר כ"ה, כי כל חק מורה על דבר שיש לו חק וגבול כמ"ש אצל הים (איוב לח י) ואשבור עליו חקי ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף. כך ניתן חק וגבול לעיסת המצה שלא יעלה כי ממנו נקח למוד על ההכנעה, וע"כ המצה סימן חירות כי בזכות ההכנעה נגאלו אבותינו ממצרים, וכמ"ש (דברים ז ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, בזכות שאתם ממעטים אתכם לפני, וע"כ דין החמץ בשריפה כי כל המתגאה נידון באש כדאיתא בילקוט (פר' צו תפ.) בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי טבע האש לעלות למעלה ע"כ נידון בו העולה למעלה, ודינו של חמץ במשהו, כי כך היא המדה בגסות הרוח, שבכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן גסות הרוח שעליו אמרו רז"ל (סוטה ה.) לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו המשהו, וכן אמרו רז"ל (אבות ד ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח להפלגת הענין ולהרחקתו מכל וכל. והמשפטים רמז לוימררו את חייהם, כי מה שנעשה שפטים במצרים היינו בעבור שמררו חיי אבותינו, והיסורין נקראים משפט שנאמר (ישעיה כח כו) ויסרו למשפט.

ואחר שהזכיר שאלת החכם על פסח מצה ומרור, אמרה התורה שתהפוך לו הסדר ותשיב לו טעם תחילה על המרור ואח"כ על המצה ואח"כ על הפסח, כדי שילמד החכם סדר קנין השלימות וזה סדרו כי מתחילה צריך האדם להביא את חומרו בכור עוני לזקקו ולצרפו מחלודתו, ועי"ז יבא לידי הכנעה לפני בוראו, וע"י ההכנעה יבא לידי הכרת מציאת הש"י, כי ע"כ הביא ה' את ישראל בכור עוני מצרים כדי למרק חומרם להביאם לידי הכנעה, ומתוכה יבואו לידי הכרת מציאת הש"י. ושנים אלו הקודמים הם כמו הכנה לבא אל הענין השלישי, והוא לידי ידיעת מציאת הש"י, כי זה הנרצה והתכלית המכוון מכולם להביאם לידי אמונתו ברוך הוא, כמ"ש משכו וקחו לכם צאן, משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן לעבודת השי"ת, זהו שאמר אף אתה אמור לו, ר"ל אע"פ שבעשית המצוה נזכר הפסח ראשונה לפי שהוא התכלית וראשון במעלה, מ"מ אתה תשיב לו על הפסח באחרונה כסדר התשובה שנזכרה שם כדרך שיתבאר.

ואל תטעה לומר, שלכך הפכה התורה סדר התשובה על דרך במאי דסליק פתח, אלא בכוונה גמורה הפכה התורה הסדר ואמרה שתשיב לו תחילה על המרור ואח"כ על המצה ועל הפסח לבסוף כסדר קניית השלימות, כדי שילמוד מזה שהפסח הבא באחרונה עיקר כי מטעם זה יש בביטול הפסח כרת מה שאין במצה ומרור כי אף מי שאינו אוכל מצה ומרור אינו בכרת, וצוה בעל ההגדה להביא לו ראיה בריאה וטובה מהלכות הפסח שאמרו רז"ל (פסחים קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והטעם כדי שישאר טעם הפסח בפיו באחרונה, ולמה לא הקפידו שישאר טעם המצה או המרור בפיו באחרונה, אלא לפי שהפסח היא העיקר וסוף התכלית הנרצה מן אכילת מצה ומרור, והיינו לפי שהפסח מופת על אמונת השי"ת.

וז"ש ואף אתה אמור לו, ר"ל כמו שהפכה התורה הסדר כך תשיב לו גם אתה וזהו לשון אף, ואם ישאלך בנך למה זה הפכה התורה הסדר, תביא לו ראיה מהלכות הפסח שאמרו רז"ל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ומכאן תביא לו ראיה שכשם שטעם הפסח ראוי לישאר בפיו באחרונה כך בהתשובה לבן השואל צריך להיות באחרונה כסדר שהוא נאמר בתורה וכוונתו להשיב לו כל הפסוקים הנאמרים בתורה על שאלת בן החכם וזה סדרן. מתחילה נאמר שם ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' עד ויצונו ה', כי כל זה טעם על המרור הבא זכר לעבדות שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה. ואח"כ אמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וגו' עד וצדקה תהיה לנו. וכל זה טעם על המצה שנקראת חק כמבואר למעלה שהיא הוראה על ההכנעה והענוה, וכתיב (משלי כב ד) עקב ענוה יראת ה' וכן נאמר כאן לעשות את החוקים האלה ליראה את ה', כי ההכנעה מביאה לידי יראה ואח"כ אמר וצדקה תהיה לנו עד סוף הפרשה, הכל תשובה על הפסח הבאה לעדות על ממשלתו ית', כי במצות הפסח נאמר ופסחתי עליכם פירש"י וחמלתי, רוצה לומר כי עכשיו תצאו מרשות המזלות אשר כל פעולתם הכרחיות וטבעיות ואין בהם כח לפעול שום פעולה על צד החמלה והחנינה והצדקה, ותכנסו תחת כנפי השכינה אשר פעולתו ית' ברצון המוחלט ופועל ישועות ועושה צדקות על צד החמלה, וז"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. כי הרבה מצות תלוין במצות הפסח, לכך נאמר כל המצוה דהיינו מצוה פרטית שהרבה מצות תלוין בה, לפני ה' אלהינו ר"ל ע"י מצוה זו נצא מתחת יד המערכה ונעמוד לפני ה' אלהינו לכנס בצל כנפיו, וזו היא כונת הפסח והמשכיל יוסיף לקח.

מה זאת. מה תועלת לנו בקדושת בכורים:

בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים. שיהיו לנו אנשים מוכשרים להנהיג משטר אלקי. ולהיות ככוכבי השמים המאירים לרבים. וזהו חוזק יד השני. ע״כ כאשר הקשה פרעה וגו׳ הופיע כח גדולת הנפש ורוחב הדעת על הבכורים והכינם לזה שיהיו המה המוכשרים לזה התכלית:

והיה כי ישאלך בנך מחר. דברי חכמים אלה בהגדה הוצאתי חצץ כולם בעת אשר התחברו כת הרעפארמער להשנאה זמנין ודת, ולקבוע את השבת ביום הראשון, ונבדלו מעדת ישראל בכל דבר, ואז הורה ג"כ רועה אוילי לבטל כל החומרות שיש באיסור חמץ שחמץ בטל בששים, ואף כי להתיר לאכול קטניות וכדומה, כ"ז נולד קודם שבת הגדול, ואמרתי בדרוש כי כבר ראה זאת קורא הדורות מראש, והכין בתורתנו תשובות באנשי און וגם מענה לבנים חכמים, כי ראה מה שישאלו הבנים למחר שהוא לאחר זמן, ואז יעמדו ארבעה בנים, א"] הרבנים המחזיקים בתורת הכתב והפה, הוא הבן חכם, ב] ההמון השומעים לקולם הוא הבן תם, ג] הרעפארמאטער המשיב ושואל שאלות של דופי הוא בן הרשע, ד] ההמון הנמשך אחריו הוא הבן שאינו יודע לשאול, ר"ל שרוצה ג"כ לשאול שאלות של דופי כמו הרשע, רק שהוא עם הארץ ואינו יודע לשאול: חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים, החכם מצא יסוד מוסד שכל מצות התורה צוה ה' אותנו והם מצות קיימות לעולמים, אך באשר מצות התורה נחלקות לג' חלקים, שיש מצות שהן עדות על חדוש העולם או ההשגחה ויתר האמונות, ויש מצות שהן משפטים לתקן ההנהגה שבין אדם לחברו, ויש מצות שהם חוקים שאין להם טעם, והחכם חוקר ודורש על פרטי המצות מאיזה סוג הם אם הם עדות או חוקים או משפטים, ובכ"ז יאמר אשר צוה ה' אלהינו, שאיך ושיהיה הם צווי ה', ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו', ר"ל שזה תשובת החכם כי יש בפסח מצות שחייבים עליהם כרת כמו מי שאינו עושה פסח, אכילת חמץ וכדומה, מצות שחייבים מלקות כמו לא תוציא מן הבשר ועצם לא תשברו וכדומה, מ"ע מצה ומרור, מצות רבנן, מצות שהם מצד המנהג כמו אכילת קטניות, מצוה הקלה מכולם מה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שהוא רק לחבובי מצוה, ואצל הרבה אין הבדל ביניהם, שמצוה מה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הוא אצלו כהלכות הפסח, ור"ל כהלכות הפסח כולם שום אצלי מצוה הקלה שבכולם מה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואין לצאת מן הגדר ולפרוץ אף בדבר קל דרבנן או של מנהג אבותינו, ותשובה זו נמצאת בתורה שעמ"ש בפ' ואתחנן כי ישאלך בנך מה העדות והחקים וכו' משיב ואמרת לבנך עבדים היינו וכו' רצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וכו' וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, ר"ל באין הבדל בין מצוה למצוה:

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, שאלת הרשע הם שתים: א] מה העבודה הזאת, אחר שכל עניני מצות הפסח לזכר יום יצ"מ למה צריך העבודה והטרחא היתרה שהעמיסו עלינו בחג הזה הלא נוכל לכתוב לנו על לוח לזכרון שהיום יצאנו ממצרים ודי, ב] מה העבודה הזאת לכם, שאתם כבר טעמתם מפרי עץ ההשכלה, אתם הלא התהלכתם לרוח הזמן המשכיל איך לא תבושו להחזיק בנושנות אשר עבר עליהם כלח, ולפי שהוציא א"ע מן הכלל במ"ש לכם וכפר בעקר במה שקראו עבודה ויגיעת בשר, אף אתה הקהה את שניו, שהתשובה על שאלה זו היא ואמרתם זבח פסח הוא אשר פסח על בתי בני ישראל, להורות שישראל היתה אז מה"ד מתוחה עליהם, וכבר קדמו רשעי ישראל ומתו בשלשת ימי אפלה שע"ז מרמז לו אלו היה שם לא היה נגאל, ועז"א ואת בתינו הציל כמש"פ למעלה. [והוספתי בדרך הלצה, כי באשר לאפיקורוס ישראל אין להשיב דכ"ש דפקר טפי כמ"ש חז"ל, רק תוכל להקהות שניו בתשובה של דברי חדודים, תאמר לו בל תחשוב כי אנחנו מצטערים ע"ז שנמצאו רשעים הכופרים בתורה ורוצים לבטל המצות, הלא מטעם זה יצאנו ממצרים קודם זמן הקץ, כמ"ש ולא יכלו להתמהמה כי גם שם נמצאו רשעים כאלה שבטלו מצות מילה ולא רצו לקבל עול תורה ועי"כ הוכרח לגאול אותנו קודם הזמן, בל ישתקעו במ"ט שערי טומאה, וז"ש הלא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, שבעבור זה נגאלנו קודם הזמן ויש תקנה כי גם עתה ימהר את הקץ, ובכ"ז בל תחשוב כי גם אתה תצא עמנו, עז"א לי ולא לו כי רשעים כמוהו מתו בימי אפלה]. והנה תשובה זו בעבור זה עשה ה' לי הוא התשובה להבן שא"י לשאול, ומזה מבואר כי הרשע והבן שאינו יודע לשאול אחד הוא, שהרשע הוא המשכיל שלהם השואל, וזה הוא ההמוני שא"י לשאול ולשניהם תבא תשובה אחת, שמ"ש ואמרתם זבח פסח וכו' הוא אחד עם מ"ש בעבור זה עשה ה' לי: תם מה הוא אומר מה זאת, ההמוני תם דרך וירא ה' הוא אינו יודע לחקור ולדרוש בהבדלים בין עדות וחקים ומשפטים כבן החכם, רק שואל שאלה סתמית לדעת ענין המצוה, וכן ישיב לו טעם הפשוט המובן אל שכלו: ושאינו יודע לשאול הוא ההמוני הנלוה אל בן הרשע, רק שאינו יודע לשאול שאלות דופי כהרשע המתעה אותו, תראה אתה לפתוח לו, כי אחר שאינו טועה מפני שכלו רק מחסרון ידיעה, עליך להשתדל עמו. ובדרך הלצה אמרתי שכ"ז מתשובה אל האינו יודע לשאול, שתאמר לו יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא ותאמר לו מתחלה עובדי אלהים אחרים היו אבותינו כמו שנזכר בהגדה, כי ההמוני השומע החדוש הזה מפי הרעפארמאטער, כי יום השבת לא יהיה עוד ביום השביעי רק ביום הראשון, ומסתמא כן ידחה את המועדות, הנה הסכל הזה ילך לביתו ויתברך בלבבו לאמר ראו כי המשכיל הזה הרעפארמאטער חכם מכל האדם, שמימי משה טעו כל חכמי לב וגדולי הדורות ששבת הוא ביום השביעי ופסח הוא ביום הט"ו בראשון, והחכם הזה לו נודע האמת ברוב בינתו, לכן רדוף אחריו, והראה לו חומש מתורגם אשכנזית מאת חכמי העמים כי גם הם העתיקו ויום השביעי שבת, ששבת הוא בשביעי לא בראשון, וכן בחמשה עשר יום לחדש פסח, עז"א והגדת לבנך, ומה תגיד לו ביום ההוא, שפסח חל ביום ההוא המקובל לנו לא ביום אחר, כי יכול מראש חדש הוא ירצה לשנות יום הפסח שיהיה בראש חדש, לכן תאמר לו ביום ההוא דוקא, וכן בעבור זה שצריך דוקא מצה ומרור ודוקא שיהיו מונחים לפניך, אולם הלא יאמר לך, איך נחזיק בנושנות כאלה ואנחנו כבר צעדנו על מסלות ההשכלה ורוח הזמן, ולא יאותו דברים כאלה עם רוח היום והאורה, ע"ז תשיב אם תחשוב כי בזאת נצעד אל השלמות וההשכלה במה שנשליך התורה והמצות אחר גו לשבור עול ולנתק מוסרות, הן שלמות כזה והשכלה כזאת כבר השגנו לפני שנים אלפים בימי תרח, כי מתחלה עובדי אלהים אחרים היו אבותינו, שלמות הזה להיות חפשים מן התורה כבר היה מתחלה בזמן ישן נושן, ומה היה ההשתלמות שלנו, מה שקרבנו המקום לעבודתו, שבא אברהם ונשלם במצות מילה ואחריו יצחק ויעקב שהוסיף להם ה' מצות עד שהשיגו השלמות היותר גדול בעת מ"ת, ואתם הנסוגים היום מאחרי מצות ה' ללכת את רוח הזמן, לא קדימה אתם הולכים רק הלכתם אחורנית, אל ימי תרח ואל זמן החשך והאפלה, צלמות ולא סדרים, לאחור ולא לפנים, למטה ולא למעלה: