שמות יג, ח

בעבור זה. בעבור שאקים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו:

עשה ה' לי. רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאלו היית שם לא היית כדאי לגאל:

וּתְחַוֵי לִבְנָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר בְּדִיל דֵין עֲבַד יְיָ לִי בְּמִפְּקִי מִמִצְרָיִם:

וְתִתְנֵי לִבְרָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר מִן בִּגְלַל מִצְוָותָא דָא עֲבַד מֵימְרָא דַיְיָ לִי נִיסִין וּפְרִישִׁין בְּמִפְקֵי מִמִּצְרָיִם

זה עשה ה' לי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה (להלן יח כ) ורבים כן יאמר כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת כענין שאמר למטה (בפסוק טו) על כן אני זובח לה' כל פטר רחם ואמר " זה " כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה' לך בצאתך ממצרים ורבותינו דרשו (במכילתא כאן) כי על מצה ומרור שמונחים לפניו ירמוז ויתכן שיהיה שיעורו והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים כאומר כך וכך עשה ה' לי כי מלת בעבור תשמש גם "בעצם ענין" כמו בעבור הילד חי צמת ותבך (יב כא) אינו בגלל ורבי אברהם אמר כי בעבור זה שאני עושה ועובד לפניו באכילת הפסח והמצה עשה ה' לי אותות עד שהוציאני ממצרים ואינו נכון ועוד אפרש הכתוב (להלן בפסוק טז)

בעבור זה. אמר ר' מרינוס פי' בעבור זה. היה ראוי להיותו הפך זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה רק פי' בעבור זה בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ. שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם. עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים:

בעבור זה - שעשה לי נסים במצרים. אני עובד עבודה הזאת. וכן: זה היום אשר עשה ה' לי שהייתי לראש פינה. נגילה ונשמחה בו.

בעבור זה עשה ה' לי. ע"ד הפשט יאמר בעבור שעשה ה' לי אני עובד את העבודה הזאת.

וע"ד הקבלה יאמר הכתוב מה שעשה ה' לי במצרים שיצאתי ממצרים בעבור שמו וכבודו היה, והוא כמו זה אלי ואנוהו שהוא השכינה עד הויה העליונה, והכונה כי אין השכינה בישראל צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו דבר יהושע (יהושע ז׳:ט׳) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול והבן זה, כי ע"כ נסמך לו מיד והיה לך לאות על ידך ובאורו והיה זה לך לאות על ידך, ויהיה עשה מלשון (בראשית מ״א:מ״ז) ותעש הארץ שתרגומו וכנשת כלומר אספני למדותיו, וזה מבואר.

והגדת לבנך שאינו יודע לשאול, תאמר לו כך: מה ראה הקב״ה לתת למצרים כח לגרשנו מארצם קודם שהספיק בצקת אבותינו להחמיץ הרי בידו להעמידנו שם עד שתחמץ ועד שיכינו להם צידה לדרך. תשובה לדבר בעבור זה שקבלתי עלי לקיים מצות פסח מצה ומרור עשה ה׳ לי הנסים בצאתי ממצרים.

בעבור זה עשה ה׳ לי פרש״י רמז תשובה לבן רשע כלומר דבר זה תגיד לבן שאינו יודע לשאול, ומתיבת לי נלמד שאף זו תשובה לבן רשע כלומר לי ולא לך.

והגדת לבנך וגו׳. צריך לדעת למה לא אמר ״ואמרת״, כי תבת הגדה מצינו לרבותינו זכרונם לברכה שאמרו (שבת פז,א) שיתכון בה דברים קשים כגידים. עוד קשה אמרו ביום ההוא, ובסמוך גמר אומר ״בעבור זה״, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא פרשה יז ובהגדה) בשעה שמצה ומרור וגו׳, והוא בלילה ולא ביום, ואם כן לא היה לו לומר אלא ״והגדת לבנך לאמר בעבור זה״, ואני יודע זמן ההגדה שהוא בלילה. עוד צריך לדעת אמרו לאמר, והוא כבר אמר ״והגדת״.

ונראה כי יכון על דרך אמרם ז״ל (פסחים קטז:) מתחיל בגנות ומסים בשבח. יאמר גנות אבותיהם של האבות כי לא היה דבר משבח, והוא אמרו והגדת דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחר כך מסים בשבח, והוא אמרו לאמר אמירות משבחות משמחים את הלב ומסעדים אותו. ואמר ביום ההוא הודיע במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא לא לילה, והוא אמרו (תהלים קלט:יב) ״ולילה כיום יאיר״, ולא חש שתטעה לומר יום ממש ממה שגמר אומר ״בעבור זה״ שהוא בשעת מצה וכו׳ כאמרם ז״ל. ואולי כי סמך ״ביום ההוא״ עם ״והגדת״ כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה.

עוד ירצה באמרו לאמר, להיות שאמר ״והגדת לבנך״, תנח אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור? תלמוד לומר ״לאמר״, שעל כל פנים צריך להגיד אפלו בינו לבין עצמו. ואם תאמר, כיון שעל כל פנים הוא צריך להגיד אפלו בינו לבין עצמו, אם כן למה אמר ״לבנך״? ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן ולא בלא יתור. ואפשר עוד שירמז באמרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה׳ שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר ״לאמר״.

בעבור זה. אולי שרמז בתיבת ״זה״ שתים עשרה מצוות הרשומים בחג הפסח: שלשה דברים – פסח, מצה ומרור, והגדה, ושבעת ימי החג, וקדוש יום ראשון ושני, הרי שתים עשרה כמספר ״ז״ה״, והוא אמרו בעבור זה עשה וגו׳, והגם ששבעת ימי החג לענין תרי״ג מצוות אינם נמנים לשבע מצוות.

והגדת לבנך וגו׳. פשוטו ש״מ בסדר הפ׳ שבהמשך שבעה ימים שהבנים לא ישיגו חמץ כהרגלם יבואו לחקירה ע״ז. ועל שפתי המשיב יתוסף לקח האמונה בלב. ופי׳ בעבור זה. שאנו אוכלים מצה שבעת הימים לזכרון האמונה בהשגחה עלינו בפרטות:

עשה ה׳ לי וגו׳. שהרי לא נגאלו ישראל אלא בשביל אמונה כדתניא במכילתא. זהו פשוטו ש״מ. ודרשת חז״ל דקאי על ספור י״מ בלילה הראשון ובעבור זה בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך. ג״כ ברור ע״פ קבלת חז״ל וכל מקרא הוא מצוה בפ״ע ג״כ. וכמש״כ לעיל:

והגדת לבנך ביום ההוא. הוא מ"ע של ספור יצ"מ, כי מ"ש למעלה זכור את היום הזה הוא מ"ע של זכירת יצ"מ שזה נוהג בכל יום, אבל והגדת הוא הספור, שאינו נוהג רק ביום ההוא, ועז"א יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא, וכבר בארתי בפ' אמור (סי' קלד) שיש הבדל שכ"מ שכתוב ביום ההוא הלילה שייך אל היום שלפניו. כמו ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר, ועז"א אי ביום ההוא יכול מבעוד יום כי היום שייך אל הלילה, לכן אמר בעבור זה, והראב"ע פי' בעבור זה שקיימתי מצותיו בעת יצ"מ נגאלתי, והיל"ל בגלל זה, שמלת בגלל מציין הסבה הקודמת, ומלת בעבור מורה כפרש"י בעבור שאקיים עצותיו בעתיד, ומבואר אצלי צו (סי' כג) שכנוי הרומז זה זאת מציין דבר העומד נכחו, ע"כ בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ומ"ש במכילתא שמדבר בבן רשע יתבאר בסוף הפרשה:

י מדכתיב זה משמע שמרמז לו מידי:

כ וא"ת למה רמז לו לרשע תשובה כאן בתשובת בן שאינו יודע לשאול וי"ל דגם היא תשובה לו דהקב"ה לא עשה נסים אלא בשביל צדיקים שיודעים את התורה אבל בשביל עמי הארץ לא זכו לעשות להם את הנסים ולא היו כדאי ליגאל בשביל עצמם אלא בשביל זכות הצדיקים. וא"ת ודלמא הכל להכי הוא דאתי ומנ"ל רמז לתשובת הרשע וי"ל מדכתיב לי דמשמע לי ולא לו דמשמע שלא היה נגאל כלל ועל כרחך בבן רשע הכתוב מדבר דאלו בשאינו יודע לשאול קשה למה לא היה נגאל בזכות הצדיק אבל הרשע לא היה נגאל כי גם הוא היה מת בשלשת ימי אפילה ודו"ק נ"ל: