דברים לג, יא

מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו, מכת מתנים, כענין שנאמר (תהלים סט, כד) ומתניהם תמיד המעד, ועל המעוררין על הכהנה אמר כן דבר אחר, ראה שעתידין חשמנאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, שנים עשר בני חשמנאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה:

ומשנאיו מן יקומון. מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה:

בָּרֵךְ יְיָ נִכְסוֹהִי וְקוּרְבַּן יְדוֹהִי תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבַר חַרְצָא דְסָנְאוֹהִי וּדְבֵעֲלֵי דְבָבוֹהִי דְלָא יְקוּמוּן

בְּרִיךְ יְיָ נִכְסוֹי דְבֵית לֵוִי דְיַהֲבִין מַעַשְרָא מִן מַעַשְרָא וְקָרְבַּן יְדוֹי דְאֵלִיָהוּ כַּהֲנָא דִמְקָרֵב בְּטַוְורָא כַּרְמְלָא תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבִיר חַרְצָא דְאַחְאָב סַנְאֵיהּ וּפוּרְקַת נְבִיֵי שִׁקְרָא דְקַיְימִין לְקוּבְלֵיהּ וְלָא יְהֵי לְסַנָאוֹי דְיוֹחָנָן כַּהֲנָא רַבָּא רֶגֶל לְמֵיקוּם

בְּרִיךְ יְיָ חֵילוֹת שִׁבְטָא דְלֵוִי וְקוּרְבַּן יְדוֹי תְּקַבֵּיל בְּרַעֲוָא תְּבַר חֶרֶץ דְשַנְאוֹי וּבַעֲלֵי דְבָבוֹי יִפְּלוּן וְלָא יְקוּמוּן:

וטעם ברך ה' חילו שיהיו חיל גדול והטעם שירבו ולא ימעטו בבואם אל הקדש כטעם אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי (במדבר ד יח) וכן נאמר באזהרות שלהן (שם פסוק יט) ולא ימותו ואונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ל״ג:י״א) אמר נכסוהי מלשון ואת כל מקנהם ואת כל חילם (שם לא ט) יתכוין למה שאמרו רבותינו (יומא כו) בקטורת שהיא מברכת והוא דבק אל ישימו קטורה באפך כי ממנה יתברך חילו כמו ששנינו (שם) חדשים לקטורת ובספרי (ברכה שנב) ברך ה' חילו בנכסים מכאן אמרו רוב כהנים עשירים הם משום אבא דורש אמרו נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים לז כה) זה זרעו של אהרן:

ברך ה' חילו. הבכורים והמעשר:

ופעל ידיו. הקרבנות:

מחץ מתנים. הטעם מחץ קמיו:

מן יקומון. מן אשר יקומון עליהם כמו לים מכסי':

ברך ה' חילו. ברך נכסיהם באופן שיספיק להם מעט עסק בם ויהיה לחם פנאי להבין ולהורות:

ופועל ידיו תרצה. עבודתם במקדש תהיה לרצון לפניך:

מן יקומון. שלא יוכלו לקום עליהם כענין קרח ועזיהו המלך:

ופועל ידיו תרצה בגי' שירות:

ברך ה' חילו. הם התרומה והמעשר והבכורות והבכורים. ופועל ידיו. הקרבנות.

מחץ מתנים קמיו. כמו מחץ קמיו במתנים. מן יקומון. מן אשר יקומון עליהם.

ופעל ידיו תרצה שעל קרבן ידו כתיב ונרצה לו לכפר עליו ואם זר מקריב אינו מתרצה.

מן יקומון ממי שירצו לקום כנגדו.

מן יקומון עד מן יקומון עד מן אשר יקומון עליהם ישכון לבטח עליו שכל ימי הבית לא היה אחריו היתר חופף פי' מסתיר ומכסה עליו:

ומשנאיו מן יקומון. אמרו ״מן יקומון״, לדבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה צט:ב) שנתנבא על מלכות יון שעתידה לפול ביד בני חשמונאי. לזה אמר ״ומשנאיו מן יקומון״, פרוש אפלו מן הזמן עצמו שתהיה להם לשונאים קימה, וישראל שפלים, בזמן עצמו ״מחץ מתנים קמיו״ וגו׳, וכן היה, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא.

ברך ה׳ חילו. עבור ישימו קטורה באפך תהי׳ ברכה זו. וכדאי׳ ביומא דכ״ז דקטרת מעשרת. וטעם הדבר. דכבר נתבאר בס׳ בראשית כ״ז כ״ד ובס׳ במדבר כ״ד ו׳ דגמ״ח נמשל לריח טוב של בשמים וגם נתבאר ס״פ תצוה דקטרת מזכרת זכות של גמ״ח. וגם זה ידוע דגמ״ח מביא פרי יפה בעוה״ז כמש״כ בס׳ בראשית שם ובברכת יוסף. ע״כ גם המקטיר קטרת ומעלה זכרון גמ״ח לפני ה׳ משיג ג״כ שכר העושה גמ״ח:

ופועל ידיו תרצה. עבור וכליל על מזבחך. וכמו שהמביא עולה כתיב בו ונרצה לו. והיינו שמשיג בזה דעת עליון. או מפיק רצון ותפלה כמש״כ ריש ס׳ ויקרא ושם כ״ב י״ח ה״נ כהן המקריב משיג זו התועלת בשעת הקרבה. הכלל דכהן המקריב דומה לבעלים שמביאים הקרבן בסגלת הקרבן. משום הכי נשתוו לענין אנינות כדאיתא במו״ק די״ד ב׳. ופרש״י בד״ה והרי כה״ג ע״ש:

מחץ מתנים קמיו. עבור יורו משפטיך ליעקב. וכבר נתבאר כ״פ דזכות התורה הוא חרב של ישראל להיות נלחמים עם אוה״ע. וכדאי׳ במס׳ מכות ד״י עומדות היו רגלינו בשערי ירושלים עומדות היו רגלי ישראל שלא ימוטו במלחמה שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה ועוד ביארנו בס׳ בראשית י״ב י״ז וכ״ו ה׳ ובכ״מ. מש״ה באה הברכה עבור כח התורה שביד הכהנים והלוים שיהיו מתגברים במלחמה ואמר שתי ברכות מחץ מתנים קמיו נגד יורו משפטיך ליעקב. שהוא הוראה במה שהוא מקובל והמורה מדמה מילתא למילתא ע״כ דבר שבא לפניו. ועל ותורתך לישראל. שהוא המלמד דרך פלפולה ש״ת לתלמידיו אמר. ומשנאיו מן יקומון. שהוא יותר מהראשונה שאינו אלא מחץ והכאה בשעת מלחמה אבל יוכל להיות שמיד יקומו ויתגברו במלחמתם שנית. אבל ברכה זו היא שהמחץ תהי׳ באופן שלא יקומו עוד כמו שהיה במלחמת חשמנאי עם מלכות יון . והנה לפי סדר הכתוב היה ראוי לברך תחלה מחץ מתנים קמיו על יורו משפטיך ליעקב וגו׳ ואח״כ ברך ה׳ חילו. על ישימו קטורה וגו׳. אבל בא ללמדנו ששכר גמ״ח ועבודה בא קודם לשכר תורה דזכות התורה מתאחר אחר יגיעה רבה וסוף הכבוד לבוא כמש״כ בפ׳ עקב י׳ א׳ שרמז לנו משה רבינו בתורה כ״ז. מש״ה הקדים כאן הברכה על קטרת ועבודה ליגיעת התורה שבאה באחרונה:

תורה אור ברך ה' חילו. שחיל יורה על רוח הגבורה המתעורר פתאום באדם:

ופעל ידיו תרצה. שתהיה הצלחה במעשה ידיו שיתקיימו לארך ימים, כענין העברה:

מחץ מתנים קמיו. שהוא הנצחון הנפלא ברגע אחד:

ומשנאיו מן יקומון. שיהיה הנצחון לארך ימים, וזה נתקיים בימי החשמונאים שגבורתם היה נורא מאד והצלחתם נמשכה יותר ממאה שנה, ולא היתה תקומה לאויביהם, רק אחרי כן נחרב הבית ע"י אוהבי בית הורדוס שהם הרומיים:

כ דלפי' ראשון קשה למה בירך שבט לוי בברכה זו דהא הם לא יצאו למלחמה כשאר שבטים דהא בהיכל המלך הם יושבים ל"פ ד"א וכו' ולדבר אחר קשה למה אמר קמיו דהא היו קמיו של כל ישראל דהא עיקר גזירתם היה להעביר על המצות ל"פ גם לטעם ראשון:

ל ר"ל דמחץ נמיקאי אמשנאיו דאל"כ לא יתכן לפרש איך מחובר ומשנאיו אדלעיל: