דברים לג, א

וזאת הברכה וגו' לפני מותו. סמוך למיתתו שאם לא עכשיו, אימתי:

וְדָא בִרְכְּתָא דִי בְרִיךְ מֹשֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם מוֹתֵהּ

וזאת וְדָא סֵדֶר בִּרְכָתָא דִבְרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם דִימוּת

וְדָא בִרְכָתָא דִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם עַד דְלָא יִתְכְּנִישׁ:

איש האלהים להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו והנה יקרא הכתוב למשה רבינו איש האלהים וכן שאר הנביאים ואליהו וזולתם ולא יאמר הכתוב איש ה' אבל יאמר משה עבד ה' (דברים ל״ד:ה׳) והטעם ידוע לכל משכיל וכן על דרך האמת וזאת היא הברכה כי מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג) וכן ביעקב נאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם זאת הברכה הוא שאמר דוד (תהלים קיט נו) זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי ירמוז לציון עיר דוד כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והמשכיל יבין ולזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרש שאמרו (בראשית רבה ק׳:י״ב) וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל כיון שעמד משה רבינו פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם הוי וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה וזאת התורה וגו' כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית דכתיב (בראשית יז י) זאת בריתי וכבר הזכרתי זה (ויקרא טז ג):

וזאת הברכה. כברכת יעקב:

איש האלהים. להודיע כי בנבואה ברך אותם:

לפני מותו. סמוך למותו והטעם ביום מותו:

וזאת הברכה - מוסב למעלה: וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם האזינו השמים וגו'.

וזאת הברכה - אחד התוכחה של האזינו חזר ובירכן לישראל בטרם יעלה אל ההר למות שם כלומר: זאת השירה וזאת הברכה.

וזאת הברכה אשר ברך משה. כשהראהו האל ית' את כל הארץ לפני מותו כדי שיברך את הארץ ואת ישראל בה כמו שהיתה כוונתו באמרו אעברה נא ואראה. וכן כוונת האל ית' כאשר אמר לו וראה את הארץ זאת היא הברכה שבירך:

וזאת הברכה אשר ברך משה. פי' הר' יוסף קרא שלפיכך כתב איש האלהים לומ' שעל פיו של הקב"ה ברכן:

לפני מותו. אמרו רבותינו בשעה שמלאך המות בא ליטול נשמתו של משה נטלו משה וכפתו וברך השבטים כל אחד ואחד ברכתו לפניו:

וזאת הברכה לעיל מיניה כתיב אשר אני נותן לבני ישראל, וסמיך ליה וזאת הברכה. לומר אני מסכים על ברכתם. וזאת הברכה. בגימ' זו היא התורה. כי בזכות התורה ברכה:

משה איש האלהים ר"ת מאה. וס"ת משה. וזהו ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. שאמר תנו לו ק' ברכות בכל יום, וכל ברכה וברכה י' זהובים הרי אלף. לכך אמר יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, משלי. ויברך אתכם משלו. הפסוק מתחיל בוי"ו ומסיים בוי"ו לומר שבירך י"ב שבטים:

תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה (משלי לא, לא)

שלמה המלך ע"ה בפרשה החתומה בפסוק זה (משלי לא) התחיל אשת חיל מי ימצא, ועל דרך הפשט דבר באשה משכלת זריזה בעניני ביתה מתעמלת וטורחת במלאכתה ביום ובלילה, הוא שאמר (שם) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והיא מפורסמת בטוב הנהגתה עם העניים, מחזקת בידם ומפרנסת אותם מיגיע כפיה, הוא שאמר (שם) כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. ומתוך הפרשה הזאת למדנו מוסר ודרך ארץ שישתדל האדם אחר האשה הטובה, לפי שהיא יסוד הבית ועקרו, ועמה יבנה ויתכונן. ורצה להזכיר בפרשה מדותיה החשובות עם זכרון כל אותיות האלפ"א בית"א הרשומות שם, כדי לבאר כי האשה הטובה הכוללת מדות טובות כוללת כל התורה, כי היא הכנה אל האדם להגיע אל הצלחת התורה והמצות כשם שהגוף הכנה לנפש להצלחת הנפש, וכמו שאמרו רז"ל זכה עזר. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי יח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ולפי שהזכיר הכתוב באדם הראשון בהיותו יחידי (בראשית ב) לא טוב לכך הזכיר שלמה בענין הזווג מצא טוב. ולפי שהאשה אינה ראויה להתהלל בחן או ביופי רק כשהיא יראת ה' יתברך והוא שאמר (משלי לא) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, על כן סתם סוף דבריו תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, כלומר ראוי שיתנו לה כבוד מפרי ידיה ממה שאצרה והרויחה, ושיהללו אותה בני אדם בשערים על יופי מעשיה וכשרון פעולותיה, כענין שידוע באביגיל אשר בזריזותה וטוב שכלה הצילה בעלה וכל בני ביתו מחרב דוד ואנשיו, וכענין שאמר לה דוד (שמואל א כה) וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתיני היום הזה מבא בדמים.

וע"ד המדרש, תנו לה מפרי ידיה יחזור לאשת חיל מי ימצא, והוא משל על התורה והחכמה שאין הכל משיגין אותה, ומספר והולך בשבח מעלותיה, בטח בה לב בעלה הוא החכם המתעסק בה, ולכך אמר ושלל לא יחסר, כידוע מן החכמה כי כל המתעסק בענינה תמיד לא יחסר כל בה, ועני ואביון שהזכיר הם התלמידים שהם מעוטי החכמה עד שישתדלו בה וישיגוה, ולכך אמר תנו לה מפרי ידיה, כי ראויים הבריות שיתנו לה כבוד ועטרה מתוך הפרי המתוק והנעים היוצא ממנה, והם המעשים הנבחרים אשר בהם יזכה האדם אל החיים הנצחיים, וכענין שכתוב על החכם (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים, כי פריו של צדיק והיא התורה עץ חיים הוא, כי הוא המביאו לידי חיים, ואכל וחי לעולם.

ועל דרך הקבלה תנו לה מפרי ידיה, הזכיר כן על המדה שהתחיל עליה אשת חיל מי ימצא, כי רצה שלמה ע"ה לחתום ספרו במדה שהיא חתימת הבנין, ויען כי משם שמעו בני ישראל את התורה הוא שכתוב (דברים ד) מתוך האש, ואמר הנביא (חבקוק ג) נתן תהום קולו, לכך סדר שבחיה והזכיר מעלותיה בכ"ב אותיות התורה, וכונת הכתוב תנו לה מפרי ידיה, תנו לה ברכה, והזכיר מפרי ידיה כענין שאמרו תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ויהללוה בשערים מעשיה, הוא ההלול, וכן הזכיר דוד ע"ה בפסוק אחד ברכה והלול, הוא שאמר (תהלים קד) ברכי נפשי את ה' הללויה. ואע"פ שכל המתברך מתברך מברכותיו של הקב"ה, מצינו שהקב"ה חפץ בברכת בני אדם והוא צוה לנו בכך, כמו שאמר (דברים ח) וברכת את ה' אלהיך, והוא יתעלה המברך (ישעיה סה) והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן, ותתעורר במה שדרשו רז"ל כל המברך מתברך, שהוא כלל הכולל את הכל, וידוע בברכה שהוא קיום העולם, ולכך התחילה תורה בב' בבריאת עולם לפי שהברכה קיום העולם, וברך הקב"ה לאדם שנאמר (בראשית א) ויברך אותם אלהים, וברך לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, עד שעמד אברהם שהיה ראש האמונה ומסר הברכות בידו ואמר לו (שם יב) והיה ברכה, ולא אמר והיה ברוך או מבורך אלא והיה ברכה, אמר לו אתה מקור הברכה לברך לכל מי שתרצה, וממנו ואילך היו הברכות מסורות ביד הצדיקים, שכן כתוב ביצחק שאמר ליעקב (שם כז) ואברככה לפני ה' לפני מותי, וכן מצינו ביעקב שבירך לבניו סמוך למיתתו הוא שכתוב (שם מט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, וכן מצינו משה רבינו ע"ה שברך את השבטים סמוך למיתתו והתחיל ברכתו במלת זאת, ממקום שפסק יעקב שאמר וזאת אשר דבר להם אביהם, וזהו שכתוב.

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו. ע"ד הפשט סדר משה הברכה הזאת וברך בה לכל שבטי ישראל ביום מותו, כי כן דרך הצדיקים לסדר ברכתם ביום מיתתם.

וע"ד המדרש וזאת הברכה תוספת על הברכות שברך בלעם את ישראל, שהיה ראוי לברכם שבעה ברכות כנגד שבעה מזבחות ולא ברכן אלא שלש, שנאמר (במדבר כד) והנה ברכת ברך זה שלש פעמים, אמר לו הקב"ה, רשע עיניך צרה לברכן אף אני איני מספיק על ידך שתשלים ברכותיך עם ישראל, יבא משה שעיניו יפות לברכן, וזהו שכתוב (משלי כב) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, זה משה רבינו שעיניו יפות לברך את ישראל, וברך אותם ארבע ברכות, א' (שמות לט) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' את משה ויברך אותם משה, ב' (ויקרא ט) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם, ג', (דברים א) ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם, ד', וזאת הברכה.

וע"ד הקבלה וזאת הברכה, היא התרומה והיא התורה והיא הברית שכתוב בה (ישעיה נט) זאת בריתי. ולכך התחיל משה ממנה ממקום שפסק יעקב, לפי ששם הפסק הנבואה ליעקב ומשם התחלת הנבואה למשה, וכבר הזכרתי זה בפסוק (בראשית מט) וזאת אשר דבר להם אביהם.

איש האלהים. על דרך הפשט גדולת הנבואה באלהים, כי גם בתחלת נבואתו בסנה נגלה אליו האלהים.

וע"ד המדרש איש האלהים גברא דיינא, שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שהיה אומר יקוב הדין את ההר, א"ר יהודה בר סימון למה נקרא איש האלהים, מה האיש הזה אם מבקש להפר נדרי אשתו מפר ואם מבקש מקים שנאמר (במדבר ל) אישה יקימנו ואישה יפרנו, כך משה כביכול אמר לו להקב"ה (שם י) קומה ה' שובה ה', עד כאן.

צריך שתתעורר מה היתה כונת המדרש הזה כי מתוך שהיתה נבואתו של משה נאצלת מכח הרחמים הנמשל לפועל, המשיל הכתוב משה ומדת הדין לפועל ומקבל לפי שהדבק בדבר נקרא על שמו.

וע"ד הקבלה איש האלהים, דרך הכתוב שיזכיר לשון איש אצל האלהים כי לא נמצא בכל התורה איש ה', אבל יזכיר לשון עבד אצל ה' שהוא השם המיוחד, וזהו משה עבד ה', וזה מבואר.

לפני מותו. כלומר סמוך למיתתו. ובמדרש לפני מותו, בא מלאך המות ליטול נשמתו עכב משה על ידו, עמד וברכם, וזהו לפני מותו, לפני המלאך הממיתו.

וזאת הברכה וי״ו מוסיף על ענין ראשון לעיל דבר אתם תוכחות וכאן ברכם.

איש האלהים. לפי' כתיב איש האלהים לו' שעל פי הקב"ה ברכם לפני מותו אמרו רבותינו בשעה שבא מה"מ ליטול נשמתו נטלו משה וכפתו עד שבירך כל השבטים כל א' וא' ברכתו לפניו:

וזאת הברכה. צריך לדעת אמרו ״וזאת״ בתוספת וא״ו בתחלת ענין. עוד צריך לדעת לאיזה ענין נאמר כל הכתוב, אם להודיע המברך והמתברך הלא נכרים הם הדברים בלא פסוק זה אם היה מתחיל מפסוק ״ויאמר״ וגו׳, ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו, מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צרך יש בהודעת הזמן?

ונראה שנתכון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר ״וזאת הברכה״ מלפניה, אמר הכתוב החלט הגזרה על משה למות באמרו (דברים לב:מט) ״עלה אל הר העברים וגו׳ ומת וגו׳ על אשר״ וגו׳, ואם כן יאמר האומר כי זה משה האיש טינא היה בלבו על מיתתו אשר היה לה סבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס (מדרש תנחומא) גרמו לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה. וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכלת, זה יועיל שלא לשנא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת על כל פנים. לזה בא דבר ה׳ בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו ״זאת הברכה״ וגו׳. ולזה אמר ״וזאת״ בתוספת וא״ו להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך, והבן.

וגמר אומר ״לפני מותו״, פרוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהדבר יחיב לשנא, אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעלה ושלמה בכל לבו במה שכתב וא״ו בתחלת תבה להעיר על מה רב גדלה.

עוד ירצה באמרו ״וזאת״ וגו׳, להיות שקדמו ברכות אחרים – אברהם ברך את יצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו, וכלן נתקבצו לראש ישראל. לזה כשבא משה לברך ישראל דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך שפרשו זכרונם לברכה (ספרי) בפסוק (דברים א:יא) ״ה׳ אלהי אבותיכם יסף וגו׳ ויברך אתכם״ וגו׳, שהכונה זו היא משלי ויברך אתכם וגו׳, הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים, והוא מה שרמז במאמר ״וזאת״.

ואמרו ״הברכה״ בה״א, מעידה התורה שהיא המעלה והמשבחת יותר מכלן, וגמר הכתוב לומר הדברים שבהם תתעלה על כל ברכה.

הא׳) ״אשר ברך משה״, וידוע הוא מעלתו כמו שכתב אלהי עולם בהוכיחו אהרן ומרים (במדבר יב:ז), ושם פרשתי.

ב׳) ״איש האלהים״ – צא ולמד מה עצמו רז״ל (מדרש תנחומא ב) לדרש בתבה זו, עד שהגיעו לומר שהוא על דרך אמרו (רות א:ג) ״איש נעמי״, והכונה שמשה היה גוזר וה׳ מקים, והבן. ועין מה שנפרש בסיעתא דשמיא בסמוך:

ג׳) ״את בני ישראל״, שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותם אלא על בני ישראל כי נתקבצו כחות הקדושה שהם במספר ששים רבוא. ואמרו ״את בני ישראל״ ולא הספיק לומר ״בני״, אולי שנתכון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי שהיא השכינה, שהיא עם ישראל אפלו בצרה, דכתיב (תהלים צא:טו) ״עמו אנכי בצרה״. וידיעת ההפכים שוה, שנתכון משה שהוא השושבין לברכה עמהם.

ד׳) ״לפני מותו״, כי הגם שגדול ערך משה, תוסף רוחו וכחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו, ולצד הארבעה טעמים הגדילה ה׳ ויחדה למעלה מכולם באמרו ״וזאת הברכה״.

עוד ירמז באמרו ״וזאת״ על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני, ספרי כאן) שלא זכה משה שיקרא איש האלהים עד שברך את ישראל, והוא מה שהעיר באמרו ״וזאת״, פרוש, מלבד כל אשר פעל ועשה מהיושר, כשהוסיף זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל, בזה נקרא איש האלהים.

איש האלהים. יתבאר הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (ערכין יז.) וזה לשונם: אם יבוא הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם יצחק ויעקב אינם יכולים לעמד בפניו, עד כאן. הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה אינו אלא לזכות מכח הרחמים אבל בדין לא, וכמאמר דוד (תהלים קמג:ב): ״ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי״, פרוש כל צדיק שיקרא חי. וכאן הודיע הכתוב כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב אפלו בערך בחינת הדין הרמוז ב״אלהים״, והוא אמרו ״איש האלהים״, ואם יבוא ה׳ לעמד עמו בדין – יוכל, כי הפליא לעשות הטוב והישר.

עוד נתכון במאמר זה להעיד עליו כי כל התעצמו במדות הטובות הידועות לו לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסיעו אל הדבר, כאמרם זכרונם לברכה (יומא כב:) שאול באחת ולא עלתה לו ודוד וכו׳, כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות, ולזה באחת ששגג יצתה ממנו המלוכה לפי טבעו. משערים בני עליון שאם היה כטבעו של דוד אדמוני היה עושה כדוד עשר ידות. והן האיש משה יש מקום לחשב שהיה עניו מטבעו והיה בכלן [סבלן] מטבעו, לזה העידה התורה עליו שכל התעצמותו ותגברתו הרמוז בתבת ״איש״ היה לצד האלהים היה ירא, והוא אמרו ״איש האלהים״.

עוד ירמז על זה הדרך ״איש האלהים״ – שלא קם ולא יקום כמותו. ונתכון הכתוב בסמיכות ״את בני ישראל״ למאמר ״איש האלהים״ להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל, פרוש, באמצעות מה שטרח בהם ומה שסבל מהם והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם השיג מדרגה זו לקרא איש האלהים.

וזאת הברכה אשר ברך משה. מלת וזאת מיותרת כולה גם וי"ו העיטוף של וזאת צריכה יישוב ונראה שקאי על מ"ש פר' דברים (א י–יא) ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. וארז"ל (ספרי דברים א יא) אמרו ישראל משה קצבה אתה נותן לברכותינו אמר להם זו משלי היא וה' יברך אתכם כאשר דבר לכם. ואם כן כבר ברכם משה בריבוי וברכה זו היתה משלו לא מצד היותו איש האלהים, וגם אותה ברכה היתה לפני מותו כמו שפירש"י שם (א ג) לכך נאמר כאן וזאת בוי"ו העיטוף שנוסף על אותה ברכה שברכם משה משלו סמוך למותו, אף גם זאת הברכה ברכם אבל לא משלו כמו הראשונה אלא מצד היותו איש האלהים, כי כל ברכה זו באה לו בנבואה מאת האלהים ולא משלו היתה כמו הברכה הראשונה, ונתן טעם למה נעשה עתה איש האלהים יותר מברכה ראשונה לפי שהיה זה לפני מותו סמוך למותו ממש, יותר ממה שהיה בברכה ראשונה שהרי ביני ביני למד לישראל כל ספר משנה תורה א"כ ודאי עכשיו היה סמוך למותו יותר ממה שהיה בברכה ראשונה, ומ"מ לא ייחד הש"י עליו שמו המיוחד כי אם בשם אלהים המשותף לאלהים ואדם. אבל במותו נאמר (דברים לד ה) וימת שם משה עבד ה' כי אז ייחד עליו השם המיוחד.

ד"א במדרש (דב"ר יא א) אמרו, משה התחיל ברכותיו ממקום שפסק יעקב, שנאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם, ומשה התחיל בוזאת. ונראה לפרש מדרש זה בשני פנים. האחד הוא, שמלת וזאת לשון נקיבה, כי כל שירות עה"ז נאמרו בלשון נקיבה כי בכולם יש צער ולעתיד בלשון זכר כזכרים לא יולדים. ויעקב בקש לגלות הקץ דהיינו העתיד ונסתם ממנו. ע"כ היו כל ברכותיו ביעוד עוה"ז מראש ועד סוף ע"כ חתם הברכות במלת וזאת. כי כל יעוד העולם הזה יש בו צער, אבל משה שהיה איש האלהים ושרתה עליו השכינה ע"כ התחיל בזאת אבל לא חתם ברכתו בזאת, כי תחילת דבריו היו ג"כ ביעודי עוה"ז כי המה הכרחיים להשיג על ידם השלימות האחרון אשר לא תושג בלעדם, אבל סוף דבריו ביעוד העה"ב באומרו אשריך ישראל. וכן מסיק בילקוט כאן (תתקסד) שכל פסוק זה מדבר באושר האמיתי לעוה"ב אשריך ישראל מה מתוקן וגנוז לך לעוה"ב כו', וכן מ"ש ויראהו ה' את כל הארץ וגו', עד הים האחרון (לד א–ב). דרשו בו עד היום האחרון (ספרי לא ב) דהיינו לעוה"ב, א"כ הוא היה הפך יעקב שנסתם הקץ ממנו ולמשה נגלה על כן התחיל ממקום שפסק יעקב כי סוף ברכותיו לא היו כי אם יעודי העוה"ז, אבל משה תחילת ברכותיו היו יעודי עוה"ז אבל סופם היו ביעודי עוה"ב כאמור.

השני הוא, שלכך פתח ממקום שפסק יעקב, לפי שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב כמ"ש וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב (לג כח). למדך שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב, ובודאי הוסיף בכל ברכה איזו דבר לכך נאמר וזאת הברכה שנוסף על ברכותיו של יעקב שנחתמו בוזאת ברכם גם הוא בתוספת בכל ברכה וברכה מצד היותו איש האלהים, נגלו אליו תעלומות חכמה ביותר ומה שיהיה לישראל עד יום האחרון ועד בכלל.

וזאת הברכה. באשר נתברכו בני ישראל מיעקב אבינו ומבלעם. ע״כ הקדים הכתוב אשר זאת הברכה הגדולה מכולם היא אשר ברך משה באשר הוא איש האלהים שהשכינה היתה מדברת אז מתוך גרונו כמו שהשכינה מברכת לפני מותו דכבר נתבאר דבשירת האזינו לא היתה השכינה מדברת בקרבו וע״כ לא קרא השירה אלא מס״ת מש״ה כשהקדים הכתוב לקרוא למשה איש האלהים היינו שהשכינה מדברת בקרבו הוצרך לפרש דמשום שהיה סמוך למותו. ע״כ התלקח בכחו היפה שלהבת יה אשר האיר בימי חייו. וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט. מכ״מ לפני רגע אחרון האש נאחזת ביסוד האש. והוא מתלקח בכח. כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ומוכנת להאחז בצרור החיים. הרי הוא מתעלה בכח היותר ראוי לנשמה זו. וכך אמר אליהו לאלישע כשבקש ממנו פי שנים ברוחו. והוא מדה יותר גבוהה מכח אליהו. השיב לו אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך דמשום דאז יתעלה אליהו בעצמו פי שנים מאשר היה בגוף בשר ודם. ויהי אפשר להאציל מרוחו על אלישע זה הכח. וכך היה משה רבינו באותה שעה במעלה היותר גבוהה:

תורה אור וזאת הברכה. ברכות הצדיקים הנזכרים בתנ"ך באו על שני פנים. א) בדרך תפלה ובקשה אל ה'. ותועיל הברכה בעתיד כאשר תועיל התפלה בהוה. ועל השאלה איככה תועיל תפלת הצדיק לשנות רצון ה'. התשובה בזה כי הצדיק לא יפלל אל ה' אם לא כשרואה שיש זכות למי אשר יתפלל עליו. ואף שאם מצד הזכות הזה לא היה ה' ממלא הדבר ההוא אבל ה' על ידי תפלת הצדיק יקבל הזכות כענין הכפרה ע"י קרבן, שבלא התשובה לא יכפר הקרבן. ובלא הקרבן לא היתה התשובה מספקת בעצמה. ורק בהצטרפות התשובה והקרבן יכופר. באשר שיש להאדם השתוות מה עם הקרבן אשר יבוא לכפר. ואף שהכפרה הוא אל הנפש. ונפש האדם אינה כנפש הבהמה והצומח. א"כ כ"ש שתועיל תפלת הצדיק שיש לו השתוות בנפשו עם אשר יפלל עליו, וככה ברכת הצדיק כשבאה על דרך בקשה הוא בא ע"י שיש זכות להמתברך כשיש השתוות מה בהזכות. עם הברכה אשר יברכו. שימלאנה ה'. אופן הב' שיאמר בדרך נבואה שככה יהיה עם האיש הזה. ובזה לא יצטרך להזכיר זכות אל המתברך. ותועיל כאשר יועילו כל דברי הנביא בעתיד שלא יגרום החטא שישתנה. וז"ל בעל התורה והמצוה (בראשית כז ג) שענין הברכה הוא שהמברך בכוונתו יעלה בדביקות נפשו אל מקור העליון אשר שם צוה ה' את הברכה ויזיל מי הבריכה מדליו על המתברך. וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא. ובזה צריך ג' ענינים. א) שיכין את המתברך שיהיה מוכן לקבל שפע הברכה. ב) את עצמו שיעלה בסולם הדבקות עד מקור הברכה. ג) שיהיה התקרבות וחבור בין המברך ובין המתברך. וז"ש וזאת הברכה שהברכה מצד עצמה תעורר זכות על ישראל. אשר ברך משה שהיה בו מדת הענוה. ומי שהוא עניו אין בו קנאה ושנאה והיה אוהב את הכל ונפשו קשורה בנפשות כל ישראל. איש האלהים שהיה דבוק תמיד אל ה' מקור הברכות. את בני ישראל שהם מוכנים לקבל הברכה תמיד וכבר חלה עליהם הברכה ע"י ברכת האבות וברכת ה' ע"י קבלת התורה וגם מצד נפשותיהם נתדבקו במשה רבם שהיו כמו אביהם (עד"ש אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת):

לפני מותו גם מצד העת ראוי שתתקיים ברכתו, כי אז יזככו הצדיקים נפשותיהם נוכח ה'. וה' ימלא דבריהם. כמו שאמר אליהו אל אלישע (מ"ב ב ט) שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך:

א פירוש שאם לא תפרש דהאי דכתיב לפני מותו דהוה סמוך למיתתו לא הוה ידעינן אימתי וזהו נמי דנקט רש"י אם לא עכשיו אימתי כיון שהוא לפני מותו וסמוך למיתתו א"נ הוכחתו מדכתיב לפני מותו דפשיטא דלא ברכה לאחר מותו אלא אי לא הוה כתיב לפני מותו ה"א זמן רב היה לפני מותו כשברך אותם לכן כתיב לפני מותו ללמדנו דסמיך למיתתו היה. ספרי, והביאו הרא"ם:

וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' עד יחי ראובן ואל ימות, שיערתי אני בזאת הפרשה ארבעה חלקים:

החלק הראשון בהקדמה אחת שעשה משה רבינו לברכותיו ויכלול החלק הזה חמשה פסוקים מן וזאת הברכה עד יחי ראובן:

והחלק הב' היא בעצם הברכות אשר ברך לשבטי' בפרטיותם והוא מן יחי ראובן, עד אין כאל ישרון והוא כולל עשרים פסוקים:

והחלק הג' הוא בחתימת הברכות ויכלול ד' פסוקים והוא מן אין כאל ישורון עד ויעל משה מערבות מואב:

והחלק הד' במיתת משה קבורתו ושלמותו. ויכלול י"ב פסוקים מן ויעל משה מערבות מואב וגו' עד סוף התורה:

וכבר התעוררו חז"ל בספרי דף ס' עמוד ב' לחלוקה הזאת אמרו משה פתח בשבחו של מקום שנא' אין כאל ישורון הנה באו בדבריה' בביאור החלק הא' מהקדמת ותחלת הברכות. והחלק הג' שהוא מחתימתן ומהם יתחייב החלק האמצעי ביניה' שהוא מעצם הברכו', ואמנם החלק הד' ממיתת משה מבואר מעצמו מפשט הפסוקי', והנה חמשת הפסוקי' שבאו בחלק הא' מהקדמת הברכות שהם וזאת הברכה וגו', ה' מסיני בא וגו' אף חובב עמים וגו', תורה צוה לנו וגו'. ויהי בישורון מלך וגו' הם קשי ההבנה והקישור, ומצאתי לחכמי' הקדושי' ואל המפרשים פירושי' מתחלפים, ולפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים, ראיתי ראשונה לזכור מהם היותר מתישבים ונאותי' בפשט הכתובי' לא באותו אופן עצמו שהם פירשו אות'. כי אם כפי מה שהלצתי בעד' ע"פ דרכם עלימו תטוף מלתי דרך אחר בפירוש הכתובים כאשר עם לבבי:

האופן הראשון מן הפירוש הוא לדעת חז"ל והביאו רש"י בפירושיו, יאמר הכתוב לדעתם וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים קרוב למיתתו, וזכר הה' סבות וטענות שהיו לישראל כדי שיברכם:

ראשונה לפי שהש"י כבדם כבוד גדול במתן תורה שיצא לקראת' כאדם היוצא לקבל פני אוהבו כשהוא בא אליו, שנאמר (פ' יתרו) ויוצא משה את העם לקראת האלהים כי באמרו לקראת האלהים מורה שהיה הש"י יוצא ובא לקראת' וז"א ה' מסיני בא, וענין היציאה לקראתם שהוא העירם והניעם לקבול התור' בראשונה כמ"ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרי' וגו', ועתה אם שמוע וגו', והם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ואז יצא ה' לקראתם כי הספיק' הכנתם ונתן להם מהשלמות ממה שהיה בכחם. וזה ענין היציאה לקראתם:

וסבה שנית שהש"י חזר על בני עשו ועל בני ישמעאל שיקבלו את התורה ולא רצוה וקבלוה ישראל, וזהו אמרו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן כי משם זרח לישראל והופיע להם כאשר שאר האומות לא רצו לקבל עליהם עול מלכות שמים, וענין החזרה הזאת על האומו' הוא שהיה בהם שלא היו מוכנים בטבעם אל קבול התור' ושמירת המצות עם היותם מזרע אברה' בני עשו וישמעאל, וישראל יצאו לקבלה, וכנגד הטענה הראשונ' שזכר מהכבוד שעשה הש"י לישראל במתן תורה שיצא ובא לקבלם, אמר ואתא מרבבות קודש ר"ל הביא הש"י עמו קצת מרבבות המלאכים המשמשים אותו כענין שנא' (תלים ס"ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש. והיה כל זה כדי לכבד עוד את ישראל בבואו עם סוד קדושים רבה, וכנגד הטענ' השנית שזכר מאומות שלא רצו לקבל את התורה אמר מימינו אש דת למו, ר"ל האומות לא רצו לקבל את התורה לפי שהיא אש דת ר"ל שורפת כמו האש במצותיה, וישראל קבלו אותה עם היותה אש:

וסבה שלישית לברכה היא מפאת האבות הקדושי' שצדקתם עומדת לעד לזרעם אחריה' ועל זה אמר בבבא בתרא פרק א' אף חובב עמים כל קדושיו בידיך רוצ' לומר מלבד מה שהקב"ה אוהב את ישראל ושבטיו הנקראי' עמים כמו שאמר עמים הר יקראו. הנה בפרט כל קדושיו שהם האבות הראשונים קדושים אשר בארץ המה הם ביד השם יתברך ונפשותיהם צרורות בצרור החיים את ה' וזהו אמרו כל קדושיו בידיך:

וסבה רביעית לברכה היא שישראל הכניסו עצמן בתחתית ההר לקבל את התור' וזהו והם תוכו לרגליך מלשון תוך. ישא מדברותיך רוצה לומר ששמעו בסיני עשרת הדברות ומלבד זה אמרו תורה צוה לנו משה. רוצה לומר שאמרו נעשה ונשמע שענינינו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ר"ל כל שאר המצות ששמענו מפי משה יהיה לנו ירושה עולמית לכל זרענו שהיא קהלת יעקב, ובזה היה להם מהזכות והצדקה הרבה לפי שהם חייבו את עצמם לרוב המצות שהם תרי"ג מצות עשה ולא תעשה:

וסבה חמישית לברכה היתה שהשם יתכרך הוא מלכם של ישראל בהיותם ישרים וטובים ובהיותם נאספים ומתקבצים באגודה אחת, ועל זה אמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל וכיון שהוא מלכנו הוא יושיענו, הוא יברכנו, וענין המלכות הזה הוא כי לישראל אין מלך ואין שר בעליוני' בלתי ה' לבדו שהוא המלך והשר עליהם, והנה אם כן העיר על חמש סבות מחייבות שתנתן הברכה לבני ישראל. האחת מפאת הכבוד שכבדם השם יתברך במתן תורה, השנית מאשר הם קבלו את התורה ושאר האומות שהיו מזרע אברהם לא רצו לקבלה, השלישית בזכות אבותיהם הקדושים, הרביעית שנכנסו והתוככו בין רגלי השם לקבל תורתו וקבלו אותם ואמרו נעשה ונשמע, החמישית מהיות ה' מלך עליהם ולכן הם ראויים לקבל ברכה וחסד זהו פירושם בכתובים האלה והוא באמת פירוש נאה ומתישב בהם ועם מה שביארתי אני אמתת הענינים יהיה הדבור שלם:

והאופן השני מהפירוש הוא לדעת הר"א והרמב"ן מורכב מדברי שניהם, יאמר וזאת הברכה כי ענין זאת הברכה היא כענין ברכת יעקב לבניו, ולכן זאת שאמר משה היא עצמה שאמר יעקב, יאמר איש האלהים להגיד שברך אותם בנבואה והברכה היא ראשונה כלל, שהיא מסודרת לכל ישראל, ואח"כ פרט אותה לכל שבט, ואח"כ אמר אין כאל ישרון שהיא ברכה כוללת להם, והכונה באמרו ה' מסיני בא שהזכיר חסדי ה' עמהם ראשונה בהשגחתו הנפלאה עליהם מעת בואם אל הר סיני, וזהו ה' מסיני, רוצה לומר כי ממעמד הר סיני והלאה בא ה' אלהים על עמו להשגיח בהם, ומשם בא הדבור אל משה בכל עת שירצה והשכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם, ואמרו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ענינו שאחרי נוסעם מסיני במסע הראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלחו המרגלים שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא בא הדבור למשה עד שבאו אל הר שעיר בגבול בני עשו בשנת הארבעי' בסופו ושם היה להם ה' לאור יומם ושלמו ימי אבלם ובאה הנבואה למשה כבראשונה, וזהו שאמר וזרח משעיר למו ששם היה להם אור הנבוא' והכפרה, והופיע מהר פארן ענינו כי בתחלת הכנסו במדבר הגדול הזה מפארן כמו שאמר (פ' מסעי) ויסעו ממדבר סין ויחנו במדבר פארן והנה השם יתברך הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון (איוב י׳:ג׳) על עצת רשעים הופעת. וזכר חסד שני והוא אמרו ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו, רוצה לומר שהכבוד והאור בא בישראל באמצעות השכלים הנבדלים. שקרא מרבבות קדש, אבל התורה לא נתנה מידם ובאמצעות אחד מהם כי אם מהשם יתברך בלי אמצעי, וזהו מימינו אש דת למו, ובסבתו שהם העמי' והמשפטים נחבאים ונסתרים בסתר עליון בצל שדי יתלוננו. והוא אמרו אף חובב עמים כי חובב הוא מלשון (שם י"ח) לטמון בחובי עוני, מענין חדר בחדר להחבא, יאמר גם הוא יתברך היה מחביא ומסתיר העמים שהם כל בני ישראל שבהם קדושיו תחת צל כנפיו ובין ידיו, כטעם (ישעיהו נ״א:ט״ז) ובצל ידי כסיתיך, ונאמר (תלים קי"ט) סתרי ומגיני אתה, או יהיה חובב לשון ארמי כי אונקלוס תרגם (פ' יתרו) והייתם לי סגלה חביבין יאמר שישראל כולם עם סגלתו וחביבין לפניו, וכל קדושיו שהם הלויים הם המיוחדים כאילו הם בידי שהם סביבות הארון: