בראשית כח, יג

נצב עליו. לשמרו:

ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שיחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני, משום שנאמר (איוב טו טו) הן בקדושיו לא יאמין, כאן ייחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו:

שכב עליה. קפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נחה לכבש לבניו:

וְהָא יְקָרָא דַיְיָ מְעַתַּד עִלָווֹהִי וַאֲמַר אֲנָא יְיָ אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אָבוּךְ וֵאלָהֵהּ דְּיִצְחָק אַרְעָא דִּי אַתְּ שְׁכִיב עֲלַהּ לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ

וְהָא יְקָרָא דַיְיָ מְעַתֵּד עִילוֹי וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ אֱלָהֵיהּ דְאַבְרָהָם אָבוּךְ וֵאלָהֵיהּ דְיִצְחָק אַרְעָא דְאַנְתְּ שְׁכִיב עֲלָהּ לָךְ אֶתְּנִינָהּ וְלִבְנָךְ

הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך - ואם תאמר דבר מועט הוא - ופרצת ימה וקדמה - לד' רוחות העולם.

הארץ אשר אתה שוכב עליה. שהוא מחוז ארץ כנען:

לך אתננה. שתהיה אתה נשיא אלהים בקרב יושביה כמו שהיו אברהם ויצחק:

והנה ה' נצב עליו. לא מצינו כן בשאר האבות א"ר סימון אין המלך עומד על שדהו לא כשהיא נחרשת ולא כשהיא נזרעת אלא כשהתבואה עומדת בכרי כך אברהם חרשה שנאמר קום התהלך בארץ. יצחק זרעה שנאמר ויזרע יצחק. בא יעקב שהוא כרי התבואה שנא' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה עמד עליו.

הארץ אשר אתה שוכב עליה. פי' אותה שאתה שוכב עליה לך אתן ומעצמך תפרוץ כל הרוחות ותכבוש כל סביביך כמו שעושים לפרשים חשובים שנותנים להם מעט קרקע והם כובשין בגבורתם כל הסביבות:

והנה ה' ד' במסורה והנה ה' נצב עליו. והנה ה' נצב על חומת אנך. והנה ה' עושה ארובות בשמים. ה"נ כתיב וזה שער השמים וכן והנה ה' עובר. דאיירי במרכבה אף הכא והנה סולם מוצב ארצה במעשה מרכבה:

ואלהי יצחק תימה למה לא אמר יצחק אביך כמו באברהם. וי"א לפי שאמר באברהם אני ה' אמר אלהי אברהם אביך וביצחק שלא אמר אני ה' לא אמר אלהי אביך:

והנה ה' נצב עליו. ע"ד הפשט על הסולם. וע"ד הקבלה עליו על יעקב, והמשילו הכתוב לכרוב שכתוב בו (תהלים יח) וירכב על כרוב ויעוף, כי האבות הם הם המרכבה כדוגמת כרובים של מעלה. וכבר ידעת כי יעקב נקרא קטן. ואמרו חכמי האמת בענין הכרובים אפי רברבי ואפי זוטרי, וזהו שאמר דוד ע"ה ע"ד הקבלה (תהלים קד) חיות קטנות עם גדולות. והנני מאיר עיני לבך כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד ומזה אמר הכתוב (בראשית כה) יושב אהלים, אהלי מעלה ומטה. ומפורש מזה תמצא במתן תורה (שמות כד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו, בא לרמוז ישראל תחת רגליו. וזהו שאמר בפרשה הזאת התחת אלהים אנכי, שלא בתמיה, והבן זה.

אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ע"ד הפשט יבטיח הכתוב ליעקב ולזרעו במתנת הארץ ושיהיה עמו ושישמרנו בכל דרכיו, כענין שכתוב במעלת הצדיקים (תהילים צ״א:י״א-י״ב) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ועל זה הזכיר בו לשון אני ע"ד שכתוב (במדבר יח) אני חלקך ונחלתך, ללמדך שהוא חלק ה' כענין שכתוב (דברים לב) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, לא חלק מלאכי אלהים שהזכיר.

והנה זו הפרשה הבטחה ליעקב לשעה שיהיה הש"י עמו ושיצליח את דרכו אשר הוא הולך עליה, ושישיבהו לבית אביו בארץ הקדושה, גם הבטחה לזרעו לדורות שיהיה עמהם בכל מקום שיגלו ושישתעבדו בין המלכיות. וכמו שדרשו רבותינו ז"ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם שישמור אותם מן הצרות אשר להם בגלות ושלא יכלו בהם ושישיבם לאדמתם לבסוף. זהו והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך, וכן כתוב (עזרא ט) ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו.

וע"ד הקבלה אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הזכיר בזה שתי המדות הגדולה והגבורה. והמקום הזה היה בית אל שאמר יעקב עליו אין זה כי אם בית אלהים וקרא אותו בית אל, זהו ויקרא את שם המקום ההוא בית אל והוא לוז, ואין זה בית אל הסמוך לעי כי שני מקומות היו ששמם בית אל, האחד המקום הזה בית אל שהוא ירושלים, והשני בית אל הסמוך לעי שבו העמיד ירבעם עגל אחד. ועל שתי מדות אלו אמר הכתוב ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים, ולא בא הכתוב הזה לסתום רק לפרש. וזהו שכתוב (יהושע כד) אלהים קדושים, (תהלים נח) אלהים שופטים ומזה תרגם אונקלוס מה נורא מה דחילו, ולא תרגם מה דחיל בלשון יחיד. ועליהם כתוב (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו.

ולפי ששתי מדות האלו היו מכוונות כנגד בית אל העמיד ירבעם כנגדם שני עגלי זהב, ועל כן עשה מן העגלים שנים כי מה שעשו ישראל אחד היו מבקשים מנהיג במדבר ודי להם במנהיג ישראל אחד. אבל ירבעם עשה שנים לכוונה זו, אחד כנגד הגדולה כדי למשוך ממנו ולהפסיק כחו מן הקו האמצעי שהוא מכחות ירושלים, והשני כנגד מדת הגבורה כי רצה שיתגבר הוא במלכות ושימשיך המלכות אליו בכח מדת הגבורה שהיא מדתו של מלך, ומה שהעמיד חוץ לירושלים כוון בזה לעקור המלכות מבית דוד מפני שירושלים נקראת עיר צדק ושם כח מלכות בית דוד שהוא מדת הצדק והוא היה כחו ומדתו של דוד שנאמר (ישעיה לב) הן לצדק ימלך מלך, גם בהמ"ק מכוון כנגד כסא הכבוד, והוא רצה לבטל כח מלכות וכסאות המשפט שלו שהם כסא הדין וכסא הרחמים, ולכך העמיק מחשבה לצאת ממקום בית המקדש ומעיר ירושלים, וכמו שדרשו רז"ל וירבעם יצא מירושלים (מ"א יא) מפתקה של ירושלים והן החמש התחתונות שהם כחות ירושלים שהוציא עצמו מרשותן, והגביה מחשבתו ופנה למעלה אל הגדולה והגבורה לעשות שני עגלים כנגדם, ועקר המלכות העליונה ממקום יניקתו למעלה כדי לבטל ולעקור המלכות מבית דוד למטה. והנה זה חטא ע"ז כי קצץ בנטיעות והפריד המיוחד, ומזה קראוהו חכמי האמת איש משחית ונתנו לו לחבר גוזל אביו ואמו כי כן הוא גזל מן התפארת והכבוד הכח של מעלה, ומכאן יתבאר כי קצוצו היה בין חמש לחמש. וזהו שאמר (מלכים א יב) רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', יאמר מה אתם מצטרכים לכחות ירושלים, הנה אלהיך הגדולה והגבורה שמהם בא השפע להם. והנה ירבעם עבר בזה על (שמות כ) לא תעשון אתי וגו'. ואמר הכתוב (מלכים א יב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד בדן, ובית אל זה אינו ירושלים כי אם בית אל אחר הסמוך לעי וכמו שהזכרתי למעלה. והיה ירבעם מטעה את ישראל בזה ואומר להם שאין כונתו לע"ז כלל אבל בשתוף שתי המדות לתועלת ישראל, והיה מראה להם פנים שאין כונתו לבטל ישראל מעליית הרגל אלא מפחד שלא יהרגוהו, שכיון שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אם יעלו ישראל לרגל ויהיו הכל רואים לירבעם עומד ולרחבעם יושב אז יהרגו לירבעם כי לא יחשבוהו למלך. וזהו שכתוב (שם) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וכתיב ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר להם רב לכם וגו'. וכבר ידעת כי עמוס נתנבא פורענות ועונש על בית אל ואמר כי היה רואה מדת מדין מבקשת בחורבן בית אל ודן שכתוב (עמוס ז׳:ז׳-ח׳) והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, וכתיב ויאמר הנני שם אנך בקרב עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו, כלומר לא אוסיף להעביר על פשעו. אנך הוא קו הדין והמשפט הנגזר מפי ב"ד של מעלה שהם ע"א מנין אנך וכתיב בתריה ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב, והיה ראוי לומר במות ירבעם אבל הכונה ונשמו במות ירבעם שעשאן כנגד מדתו של יצחק. ומזה נכתב ישחק בשי"ן, כי אות השי"ן הוא אש והוא רמז למדת הגבורה.

וכן בספר יצירה מ"ם דוממת שי"ן שורקת. ועוד שם המליך את שי"ן באש. ואמר מקדשי על בית אל ודן, וכיון שהיה עמוס מתנבא פורענות זה בבית אל בא אמציהו שהיה כהן בית אל ונתן לו עצה שיברח משם ולא יתנבא כזאת בבית אל כי אם בבהמ"ק מפני שהנבואה האת לעקור הקדושה מבית אל ולהוסיף אותה בבהמ"ק, ז"ש (עמוס ז) לך ברח לך אל ארץ יהודה זה בהמ"ק, ואכל שם לחם ושם תנבא ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא, מקדש מלך הגדולה, ובית ממלכה הגבורה. וזהו שרמז כאן אכ"ן יש ה' שהוא מנין אנ"ך.

אברהם אביך מלמד שבני בנים הרי הם כבנים.

הארץ אשר אתה שכב עליה מאי רבותא, אלא ע״י שאתן לך מעט קרקע משם תפרוץ בכל הרוחות ותכבוש כל סביבותיך משל כמו שהיו עושים מלכים לפרשים חשובים שנותנים להם מעט קרקע והם הולכים וכובשים בגבורתם כל סביבותם. כאן פרש״י קפל הקב״ה כל ארץ ישראל תחתיו כל זה הראה לו הקב״ה בחלום כגון עניינו של סולם.

והנה ה' נצב עליו. דסולם או עליו דיעקב:

והנה ה׳ נצב עליו. ירמוז גם על יעקב, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פב:ו) האבות הם מרכבה לשכינה, ולהיות שהוא רגל רביעי יאמר בדיוק ״נצב עליו״ יותר מעל אברהם ויצחק, כי הוא עקר העמדת הכסא.

אלהי אברהם אביך וגו׳. טעם אמרו ״אביך״ ללא צרך, גם דיק לומר ״אביך״ באברהם ולא אמר ״אברהם ויצחק אבותיך״, נתכון למעט עשו מירשת אברהם ועשה יעקב הוא היורש אברהם, לא שתגיע הירשה ליצחק וממנו יירשנה יעקב, שאם כן תגיע הירשה לעשו. וחששת ישמעאל אינה, כי כבר כתבתי (אור החיים על בראשית טז:כא) שמשפט עבד יש לו, דכתיב (בראשית כא:יג) ״בן האמה״ ולא בנך, וגופו קנוי ליצחק, ואין טענת עשו בו כי ירשת אברהם נתנה ליעקב ולא לעשו.

והגם שבן מומר יורש את אביו דבר תורה (קידושין יח.), כאן כשנתן ה׳ לאברהם מתנות וברכות וכדומה, נתנם לו על מנת שאחריו ליעקב, כאמרו (בראשית כא:יב) ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (נדרים לא.). והגם ששם זרע לא ירע לנחלה שיורש הגם שאינו נקרא זרעו, הרי מצינו שזרע פסול יקרא גם כן זרע, כדאיתא בסנהדרין (סד:) ״כי מזרעו נתן למלך״ לרבות זרע פסול, הרי שיקרא זרע. אלא דסתם זרע הוא כשר, וכשממעט כאן עשו שלא יקרא זרע, מעט אפלו זרע פסול לא יקרא לו, וממוצא דבר אתה למד שאין לו בו ירשה. וכמו שגלה ה׳ לבסוף שנותן ליעקב כל ברכות אברהם. ומה שלמדו בש״ס (קידושין יח.) מפסוק ״כי ירשה לעשו נתתי״ וגו׳, היינו שירשוהו בניו לעשו, לא שעשו ירש חס ושלום, כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם.

אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. מצינו אצל מרע״ה שסמוך למותו קראו איש האלהים (דברים לג א) ואחר מותו ממש הזכיר בו השם המיוחד, שנאמר (שם לד ה) וימת משה עבד ה', כך אברהם שכבר מת נתיחד עליו בשם המיוחד ואמר ה' אלהי אברהם, אבל יצחק שלא היה כי אם חשוב כמת ע״י שהיה סומא וכלוא בבית ומ״מ לא היה מת ממש ע״כ הזכיר בו שם אלהים לבד, כי שם זה משותף לה' ולבריות כמ״ש (שמות ז א) ראה נתתיך אלהים לפרעה. ומה שהזכיר אביך באברהם ולא ביצחק, או כדי להוציא מלב האומרים מאבימלך נתעברה שרה, או להורות שבני בנים הרי הן כבנים, ומ״ש הארץ אשר אתה שוכב עליה, קפל כל הארץ תחתיו, עיין פירוש דבר זה פר' בראשית בפסוק אשר לוקח משם, (ג כג) לפי ששם אבן שתיה ושם מרכז העולם והשוכב במקום ההוא דומה כאילו שוכב על כל הארץ, כי משם מתפשטים כל האקלימים לכך נאמר ופרצת ימה ר״ל ממקום זה תפרוץ לכל ד' רוחות, כי ע״י קניית מקום זה תקנה כל ד' רוחות העולם כי משם מקורם.

והנה ה׳ נצב וגו׳. בכ״מ משמעות והנה הוא חידוש כמש״כ לעיל ט״ו ד׳ ובכ״מ וכאן ג״כ הכי משמעו שעוד לא חשב שהשכינה למטה הוא אך בשבילו. והנה ראה אשר ה׳ נצב עליו מתקיים אלהותו בארץ רק עליו כמבואר לשון רבותינו ברבה ר״פ מקץ יע״ש. וכמאמרם ז״ל אין אוה״ע מתברכות אלא בשביל ישראל כו׳. ומה שראה תחלה מלאכים ואח״כ השכינה כך דרך התראות השכינה כדאי׳ פ׳ הרואה שהוא כמלכותא דארעא:

אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. מה שלא אמר ה׳ אלהי אבותיך אברהם ויצחק. מתבאר יפה בס׳ שמות ג׳ ו׳ וט״ו שאלהי אברהם משמעו ביחוד השגחה על הגנה מאויבים ואלהי יצחק משמעו השגחה על פרנסה. ועדיין קשה מה שדייק הקב״ה לומר אביך גבי אברהם ביחוד. אבל הענין דבעת שהשעה נדרשת יותר לפרנסה כמו בשלותם על הארץ שאין פחד אויבים כ״כ רק פרנסה וברכת הארץ מוכרח מאד אז העיקר השגחה על פרנסה. וכן בהתחלת בואם למצרים כמש״כ להלן מ״ו א׳ מש״ה כתיב שם לאלהי אביו יצחק ע״ש. משא״כ כאן בגלותו לארם עיקר השגחה מוכרחת על הגנה מש״ה כתיב אלהי אברהם אביך. וכן אנחנו בכל משך ימי הגלות דפרנסת ישראל יוצא מקרב אוה״ע. אבל הגנה הוא מוכרח מאד. ע״כ כתיב נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. דלע״ל במלוך אלהים אז יהיו נאספים בתוך ישראל היושבים בקרבם. וכינה אותם עם אלהי אברהם כמש״כ לעיל ט״ו א׳ בהר״ד:

הארץ וגו׳. הודיעו בדרך כלל כי הארץ שהבטיח לאברהם ויצחק שלו היא ולא לעשו:

והנה ה' נצב עליו. שנדמה לו בדמיונו שה' מתקומם במקום וכמ"ש אוי לי כי נדמיתי כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, והנה כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. ופי' בזהר וארא באל שדי דא אספקלריא דלא נהרא, ושמי ה' לא נודעתי להם דא אספקלריא דנהרא, באספקלריא דלא נהרא כתיב בה ראיה, באספקלריא דנהרא כתיב בה ידיעה, ר"ל שהרואה באספקלריא המאירה לא יראה שום דמיון, וע"כ לא יחזה שום מראה ותמונה ולא יתכן בו לשון ראיה, כי אין רואה כל מאומה רק לשון ידיעה, וזה היה מדרגת משה. אבל הרואה באספקלריא שאינה מאירה יראה מחזה ודמיון, כמו יעקב שנדמה לו שה' מתקומם במקום ונצב עליו, לכן כתיב ראיה, שעז"א וארא אל אברהם באל שדי, אבל בשמי ה' שהוא באספקלריא המאירה שבו אין נמצא שום ראיה רק ידיעה לא נודעתי להם, לכן אמר נודעתי, וע"כ אמר יעקב אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ר"ל אחר שנדמה שיש ה' במקום, ר"ל שה' מתקומם במקום ונצב עליו, ר"ל על הסולם, א"כ אנכי לא ידעתי, לא הגעתי למדרגת ידיעה באספקלריא המאירה רק למדרגת ראיה באספקלריא שאינה מאירה:

ע דאם לא כן הא מלא כל הארץ כבודו ומאי נצב עליו, אלא עליו על יעקב, והא דהוצרך לשמרו באותו שעה ולא קודם לכן, אמרו בגמרא (חולין צ"א:) לפי שדיוקנו של יעקב חקוק בכסא הכבוד, ועכשיו ראו המלאכים את יעקב, וידעו שדיוקנו הוא ונתקנאו בו הואיל שהוא קרוב לכסא הכבוד יותר מהם, והיה בדעתם להזיקו לכך שמרו הקב"ה, ועוד י"ל הואיל שהמלאכים של ארץ ישראל היו עולים ומלאכים של חוץ לארץ היו יורדים, בין כך ובין כך לא היו המלאכים אצלו, לכך שמרו הקב"ה עכשיו, (רא"ם):

פ דאם לא כן מאי רבותיה הוא שנתן לו את הארץ אשר שכב עליה שהוא רק ד' אמות, ועל זה קאמר קיפל הקב"ה, וקשה למה קיפל אותה לו בתוך ד' אמות, יש לומר כדי שתהיה נוח לכבוש כל ארץ ישראל כארבע אמות אשר הוא שוכב עליהם, שכל ארץ ישראל כלולה בה, וכעין (מלכים-ב' י"ג י"ז) ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה':