במדבר ח, ד

וזה מעשה המנורה. שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה:

מקשה. בטדי"ץ בלע"ז [עשוי בהכאה] לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו) עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקרנס וחותך בכשיל לפשט אבריה כתקונן, ולא נעשית אברים אברים על ידי חבור:

עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השדה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים:

עד ירכה עד פרחה. כלומר גופה של מנורה כלה וכל התלוי בה:

עד ירכה. שהוא אבר גדול:

עד פרחה. שהוא מעשה דק שבה — הכל מקשה. ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו (שופטים טו, ה) מגדיש ועד קמה ועד כרם זית:

כמראה אשר הראה וגו'. כתבנית אשר הראהו בהר, כמו שנאמר (שמות כה, מ) וראה ועשה בתבניתם וגו':

כן עשה את המנורה. מי שעשאה ומדרש אגדה על ידי הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה:

וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא נְגִידָא דְהַב עַד שִׁידַהּ עַד שׁוֹשַׁנַהּ נְגִידָא הִיא כְּחֶזְוָא דִי אַחֲזֵי יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבַד יָת מְנַרְתָּא

וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא מִינָא קַשְׁיָא דִדְהַב עַד בָּסִיס דִידָהּ וְעַד שׁוֹשַׁנְיָיהָא עוֹבַד אוּמַן בְּקוּרְנְסָא הִיא מִתְעַבְדָא הֵי כְחֵיזוּ דְאַחֲזֵי יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עָבַד בְּצַלְאֵל יַת מְנַרְתָּא

וְטַעַם וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה – לִרְמֹז שֶׁצָּרִיךְ לְדוֹרוֹת שֶׁתִּהְיֶה מִקְשָׁה, כִּי הוּא מְעַכֵּב בָּהּ. וּלְכָךְ הִזְכִּיר תְּחִלָּה בְּפֵרוּשׁ מַעֲשֵׂה הַמִּקְשָׁה, וְלֹא הִזְכִּיר בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ שֶׁהָיוּ בָּהּ קָנִים וְכַפְתּוֹרִים וּגְבִיעִים מְשֻׁקָּדִים. וְהִזְכִּיר זָהָב כִּי כֵן יִהְיֶה מִצְוָה לְדוֹרוֹת לַעֲשׂוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְהֶחְזִיר מִקְשָׁה הִיא לוֹמַר שֶׁאֵין מְעַכֵּב בָּהּ אֶלָּא מִקְשָׁה, לֹא הַזָּהָב, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר יִפּוּיִים שֶׁבָּהּ. וְכָךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּסִפְרֵי (בהעלתך סא) וּבְמַסֶּכֶת מְנָחוֹת (מנחות כ״ח):

וְטַעַם כֵּן עָשָׂה – מֹשֶׁה הַנִּזְכָּר, כִּי הוּא הִשְׁתַּדֵּל בְּלִמּוּדָהּ וְעָשָׂה אוֹתָהּ בְּצִוּוּי. וְכָךְ אָמְרוּ בְּסִפְרֵי (שם): לְהוֹדִיעַ שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן עָשָׂה. וְרַשִׁ״י כָּתַב (רש״י על במדבר ח׳:ד׳): כֵּן עָשָׂה - מִי שֶׁעֲשָׂאָהּ, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (תנחומא בהעלותך ג) עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ:

וזה מעשה המנורה. הזכיר שלא נראה כמוהו:

מקשה. פירשתיו:

ירכה. הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה:

פרחה. ידוע ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה:

כן עשה. שב אל משה והטעם בצווי וכן ועשית מנורת זהב:

וטעם הסמך פרשת הלוים להורות כי אהרן יתעסק בהדלקת הנר ובשאר העבודות יעזרוהו הלוים ויעמדו לפניו לעשות מה שיצוה:

וזה מעשה המנורה מקשה. וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו:

וזה מעשה המנורה וזה עולה י"ח שגובהה של מנורה י"ח טפחים:

כמראה בגימטריא כגבריאל מלמד שגבריאל הראה לו דמות המנורה:

כן עשה כ"ן נרות עשה שלמה בי' המנורות. עשה. בגימ' שלמה. ד' פעמים הזכיר מנורה שהיא כשרה מד' מינין כדאיתא במנחות דף כ"ח ע"ש ורמז לארבע מנורות בשמחת בית השואבה:

וזה מעשה המנרה זהו אחד משלשה דברים שנתקשה בהן משה ונפקא לן הא מדכתיב בהו זה והא דלא מנו זה יתנו כל העובר וגו', יש לומר שלא נתקשה בשעור המטבע, אלא תמה בעצמו איך יתרצה הקב״ה בדבר קל כמו זה וזה שיסד הפיוט במה יתרצה אשכול הכופר.

מעשה המנרה ענין מלאכת המנורה נאמר במקום אחר ונשנה כאן בשביל פרק הירך שנתחדש בה הוא שנאמר כאן עד ירכה עד פרחה. כן עשה משה את המנרה.

כאשר הראה ה' את משה. כולה שלימה ולא על ידי פרקים כן עשה את המנורה והפתילות נמי אינו יכול להחזיר לאחר שהדליקם לצד השולחן פן יכבה אותם ויעבור בלאו דהא כתי' אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ודרשו רבותי' לרבות אש שנ' בו תמיד דהיינו אש של מנורה דכתי' להעלו' נר תמיד וכתי' לא תכבה:

וזה מעשה המנורה וגו׳. טעם שהצרך לומר פסוק זה פעם אחרת כאן, ולא הספיק מה שאמר כבר בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל, יתישב בין למאן דאמר לא קביעי נרות, שבא להסיר מכשול הטעות הנמשך ממאמר ״בהעלתך״ שאמרנו שהיה מפרק וחוזר ומעלה אותם, ומזה תבא הסברא לומר כי גם שאר המנורה אין חיוב בקיומה מקשה, שהרי גם הנרות בכלל חלק מהמנורה הם, ומצינו שהם מפרקים, ונדון מהם כדין דבר שהיה בכלל ויצא וכו׳ ללמד על הכלל, שהגם שאמר הכתוב ״מקשה״ זה היה בתחלה, אבל אחר כך יכול לעשות כאשר יחפץ. לזה אמר וזה מעשה המנורה מקשה וגו׳, שכן היא עומדת, וממוצא דבר אתה למד כי הנרות יצאו מהכלל מקשה של המנורה ולא תלמוד מהם. ולמאן דאמר קביעי נרות גם כן בא להודיע שעמדה המנורה במעשה מקשה גם אחר שהשתמשו בה.

וזה מעשה. כמו שהזהיר הקב״ה על הארת הנרות שיהיו מכוונים דוקא לפני המנורה לרמז שתהי׳ הארת החכמות להבין ולהשכיל בהמה חכמת התורה. כך מעשה המנורה הי׳ מקשה אחת ללמדנו דכל החכמות ממקור התורה חוצבו:

כמראה אשר הראה וגו׳. כפי אשר הראה ה׳ למשה מקור החכמות ואיך ממקום קדוש של תורה יהלכו ונפרדים למעינות הרבה. כן עשה את המנורה. ע״ז הכוונה. דהמעשה לשם זה מועיל להגיע לתכלית מעשה המנורה. שיהי׳ זכות ההדלקה פועל להשוקדים עה״ת להשיג אור הגנוז בה וגם להשרות את השכינה בשפע הגלוי כמש״כ ריש פ׳ תרומה:

וזה מעשה המנורה כבר התבאר צו (סי' כ"ג) שכנוי הרומז זה, זאת, אלה מורה על נרמז קרוב שהוא לפניו למראה עינים, וע"כ אמרו שהראהו הקב"ה וכ"ה במכלתא בא (סי' וא"ו) בשם ר"ע וכן במנחות (כ"ט):

מקשה זהב כבר בארתי (שמות כ"ה ל"א) שמלת מקשה מורה על הקשת הקורנס שלא תהיה חלולה, ולא כרש"י שפירש שלא יעשנה חוליות, כי זה נלמד ממ"ש ממנה יהיו כמ"ש בספרי כאן, וז"ש אין מקשה אלא מן קשה מעשה אומן מעשה קורנס, ופה אמר עד ירכה עד פרחה, ושהגביעים והכפתורים יהיו מקשה למדינן ממ"ש בפ' תרומה ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנור' ירכה וקנה גביעיה כפתוריה, ומה שאמר שנית מקשה היא בא לעכב, שלא נדמהו לחצוצרות שאין מקשה מעכב, דכתיב פה מקשה היא, מלת היא ממעט חצוצרות, כמ"ש במנחות (דף כ"ט), אמנם זהב אינו מעכב וזה הפך מחצוצרות ששם כסף מעכב, וז"ש נמצא כשר במנורה פסול בחצוצרות, ועדיין לא ידענו שמקשה מעכב בגביעים וכפתורים ופרחים, [כי מ"ש עד ירכה עד פרחה מדבר בפרח שבגוף המנורה כמ"ש בפי' לפ' תרומה (שם פל"ה), ולמד ממ"ש כולה מקשה אחת זהב טהור ששנה עליו לעכב, ואמר אח"כ ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור ככר זהב טהור יעשה את כל הכלים האלה ללמד שמלקחיה ומחתותיה יהיו רק ככר וזהב לא מקשה, והעתקתי פה כגי' הגאון רא"ו:

כמראה אשר הראה הת"ק מפרש כן עשה משה שאחר שהראהו עשה כמותה, ור' נתן סובר כמ"ד בתנחומא (פ' תרומה) שהיה משה מתקשה בה א"ל הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה לכך נכתב תיעשה בלשון נפעל, וע"כ אמר שהקב"ה הראהו כלים עשוים ומנורה עשויה ונעשית ר"ל שנעשית מאליה, ומ"ש כן עשה מוסב על ה' שה' שהראה למשה הוא עשה את המנורה:

תורה אור והנה בסמיכת פרשיות אלה שהקדים ברכת כהנים ואחריו חנוכת המזבח ואחריו צווי הדלקת המנורה, ובמד' נתן ע"ז טעם שאהרן היה מצטער שהוא לא הקריב לחנוכת המזבח א"ל ה' לגדולה מזו אתה מתיקן הקרבנות אין נוהגים אלא בזמן שבית המקדש קיים והנרות נוהגים לעולם, והוא פלאי שגם הנרות בטלו בחורבן הבית. אולם קרבת האדם אל האלהים יהיה בשני פנים, [א] ע"י ההשכלה והעיון בשכל העיוני בחכמה ודעת אלהים להשכיל בצפונות התורה או להשיג בנבואה ורוה"ק, [ב] ע"י העבודה והמעשה והנה עבודת המקדש והקרבנות היה ענינו שיעלה האדם חלקי נפשו החומריים וכחות הגשמיות אל האלהים ע"י שיקריב את נפשו בכל כחותיה כליל על מזבח אהבת ה' אשר יבנה בלבבו לבטל כל כחות המתעורר והמתאוה ע"י אהבת ה' אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה כאש יוקדת בקרב לבבו, שזה היה ענין הקרבנות שנפש החי והצומח והרוחניות שבדומם התעלו אל הרוחניות ע"י הקרבת בע"ח והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם ע"י המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הרוחניות מן האפר ויעלהו כליל, ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית ע"י שהמקריב ימסור גם את נפשו על מזבח אהבת ה' ושלהבת יראתו, ומזה ימשך שפע וברכה על כחות הגויה והנפש יחד בהתחברם והצמדם בעבודת אל חי השוכן בקרבם, וזה היה ענין ברכת כהנים שהיתה אחרי העבודה שע"י מעשה העבודה תרד השפע והברכה בין על הגוף בין על הנפש בין על חבורם יחד וישם להם שלום כמ"ש בפ' הברכה המשולשת, וע"כ בעת רצה לחנך את המזבח הקדים הצווי של ברכת כהנים, ואחריו ספר מהקרבת הנשיאים, ובאשר כל שבט ושבט יש לו טבע אחרת וסגולה מיוחדת בכחות נפשו החיונית התלויות בחומר, כמ"ש שיהודה נקרא אריה ויששכר חמור גרם וזבולון אילה שלוחה בנימין זאב יטרף ודן נחש עלי דרך, עד שכחות חייהם וטבעיהם משונים זה מזה וכמו שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג פ"א) וז"ל ידוע שמבני אדם אנשים שצורת פניהם דומה לצורה משאר בע"ח עד שנראה איש כאלו פניו דומים לפני האריה ואחר כאלו פניו דומים לפני השור וכו', ולכן הבע"ח שהקריבו הנשיאים שרומז אל הקרבת כחות נפש החיונית של שבטם על מזבח אהבת ה', הגם שהיו דומים במספרם וענינם צוה שיקריב כ"א ביום מיוחד, באשר כל אחד מציין ענין מיוחד לפי סגולת כחות נפשו שהוא מצוין בו מזולתו, וע"כ שאינו ?"ל במדרשיהם נתנו לכל אחד רמזים אחרים וציונים מפורדים לפי סגולת ענין כל שבט וכחותיו ועניניו המיוחדים, והתורה כתבה קרבנות כל שבט בפ"ע הגם שנראה שהיה די בשיכתב וכן הקריבו כל נשיאי ישראל, באשר לפי רמזיהם וסודותיהם וכונותיהם ולפי שרש נפשותיהם במקורם בעליונים הם חלוקים זה מזה וכל אחד מורה ענין מיוחד, אולם באשר שבט לוי לא הקריב לחנוכת המזבח ונצטער ע"ז אהרן שהיה נשיא שבטם, א"ל ה' שענינו והליכותיו בקדש גבוה מכל אלה כי הוא מוכן להמשיך על העם אור ההשכלה והנבואה וחכמת התורה שאין להם קשר עם הקרבנות שבהם ישתתפו הגוף והנפש ואינם קיימים לעולם רק כ"ז שתשכון הנפש בגויה, וכן במקדש כ"ז שתשכון השכינה שהיא נפש העולם בבהמ"ק שהיא משל הגויה הכללית כמ"ש בפ' תרומה, אבל אור התורה והנבואה שהיא מיוחד לנפש לבד היא נצחי לעולם כנצחיות הנפש, וע"ז היה הוראת המנורה שהוא מציין אור השכל ואור הנבואה אשר באורה נראה אור, וכמו שערך ה' בהנהגת העולם שלא תרד השפע והברכה ממעלה רק אם יכינו התחתונים א"ע לקבלה, וע"י העלאת רצון ע"י הקרבנות שיעלה עשן ענן הקטורת מלמטה יוריד ה' את הברכה מלמעלה, וכן ע"י ברכת הכהנים העוסקים בעבודה תתעורר ברכת ה' ממקור הברכות על המברכים והמתברכים, וגם אש שלמעלה שהיה רבוץ כארי על המזבח לאכול את הקרבנות הצטרך לאש הדיוט שבו תאחז ותשכון, כמ"ש במד' סמכוני באשישות בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה, כן להוריד אור השכינה ואור הנבואה והתורה וההשכלה מלמעלה היה צריך להקדים אור של מטה שהוא אור המנורה, שבעת העלה אהרן את שבעת נרות המנורה בקדש בהיכל ירד אור הגנוז בשבעת קני מנורה אשר למעלה בקדש, שימלא את הבית באור השכינה ואור החכמה והנבואה, והיא אורה הקיים לעולם גם בזמן שאין בהמ"ק קיים, אם ימצא איש שימלא את לבו אורה ויאיר מחשכי נפשו ע"י אור התורה והנבואה אז עליו יזרח ה' וכבודו עליו יראה, וקרנים מידו לו מן המנורה הטהורה אשר ראה זכריה במראה שהיא נמצאת גם בעת החורבן, ולכן אחרי שאמר שבבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, שכבר פרשו רבותינו שלא יכול משה לבא אל א"מ עד שנסתלק הענן שבארתיו בסוף פ' פקודי שר"ל עד שכבוד ה' אשר מלא את הבית שהוא אור השכינה נסתלקה לשכון בחביון עוזה בסתר עליון בין כנפי הכרובים שמשם שמע את הקול, וקולו של ה' הוא עצמו היה מפיץ האור והזוהר על כל הבית, כמ"ש וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו, וכמ"ש בב"ר [פ"ב] ויאמר אלהים יהי אור הה"ד פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא, וא"א להאור הזה להתפשט עד ימצא אור הדיוט שיוריד אותו למטה, כמו שירד אור הנר למטה אם יעלה עשן מלמטה שיאחז בו, וע"כ צוה תיכף להעלות את הנרות מלמטה למעלה כדי להוריד אור הגנוז והצפון אור ה' וכבודו מלמעלה, ויעש כן אהרן, שהעלה נרות שלמטה אל מול פני המנורה העליונה. ובדרך הרמז אמר במד' שהשי"ת רצה לכתוב ויאמר אלהים יהי אור ויהי כן, רק ע"י שראה שאין העולם כדאי להשתמש באור הגנוז שהוא אור השכינה וגנזו לצדיקים, לכן כתיב ויהי אור ולא כתב ויהי כן כמש"פ בפי' בראשית פסוק ויהי אור מאמר המד' שו"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והם אומרים לא כן עיי"ש ואהרן שהוריד אור הגנוז תקן מלת כן שלפי מעשהו ראוי לכתוב ויהי כן, ועז"א ויעש כן אהרן שתקן מלת כן, ע"י שהעלה נרותיה מול אור הגנוז שהוא אור השכינה, וז"ש מגיד שבחו של אהרן שלא שינה שלא היה צריך לשנות לכתוב ויהי אור רק ויהי כן כמ"ש במעשה ששת הימים:

ו פירוש מפני שמלת זה מורה על הרמוז והמעשה לא היה כי אם בשעת עשיית בצלאל ומתחלה נתקשה בה משה עד שהראהו באצבע וחזר ונתקשה עד שאמר ליה טול ככר וכו' עיין לעיל בפרשת תרומה:

ז עשת לשון חתיכה:

ח בכשיל מספריים:

ט דק"ל דהכא משמע שלא היתה מקשה אלא עד ירכה ועד פרחה ובפרשת תרומה כתיב שהיתה כולה מקשה:

י כלומר מדבר גדול עד דבר קטן שבה הכל היה מקשה ועד משמע לשון בין וכיוצא בזה מפרש רש"י בפרשת בא על מבכור פרעה היושב על כסאו וגו':

כ דק"ל דכמראה משמע לשון מראה שהוא צבע ובמנורה אין שייך לומר שהראהו הקדוש ברוך הוא צבע של מנורה. אי נמי כמראה הוא כמראה הנבואה כלומר מה שראה במראה הנבואה דהיינו של אש ועשו גם הם מנורה של אש וזה אינו דהם לא עשאו של אש ועל זה פירש כתבנית ר"ל כמראה פירוש כתבנית כמו שכתוב במקום אחר וראה ועשה בתבניתם דנקראת התבנית בשם מראה מפני שעל ידי הראיה נודע לו התבנית:

ל ר"ל מי שעשה את כל הכלים והוא בצלאל:

מ מפורש בפרשת תרומה וזה המדרש חולק על פירוש ראשון: