השעון שנעלם בכיתה – סיפור על מלמד שעצם את עיניו

אדם מבוגר צעד ברחובות בני ברק, והנה באמצע הרחוב פוגש אותו אדם צעיר הלבוש בבגדים מכובדים. הצעיר פנה אליו ואמר לו: "שלום, כבוד הרב! כבודו אולי זוכר אותי?"

הסתכל עליו הרב ולא הצליח לזהותו. "מנין אני מכירך?" "אני למדתי אצל כבוד הרב בתלמוד תורה לפני עשרים ושבע שנים. השם משלי הוא פלוני אלמוני." חייך הרב: "אה, טוב. באמת קשה לזהות אותך." "כבוד הרב, אולי נוכל לשוחח עם הרב מספר רגעים?" שאל הצעיר. "בשמחה, בשמחה."

מיודענו פתח בסיפורו המרתק: "כיום אני ראש כולל חשוב וגדול בבני ברק. חשוב לי מאוד שהרב ידע שהגעתי לכל מה שהגעתי רק בזכות כבודו!" בזכותי?! מדוע?" התפלא הרב.

"אם כבודו יצליח להיזכר עשרים ושבע שנים לאחור... באחד הימים הגיע לת"ת אחד הילדים ובידו שעון יד ובו מחשבון עם מקשים. בזמנו, שעון כזה לא היה מצוי, ולכן כל הילדים ראו את הפלא הטכנולוגי החדש.

בהפסקה, כאשר כל הילדים יצאו מהכיתה, הילד פחד שהשעון יתקלקל במהלך המשחקים, ולכן השאיר את השעון בכיתה. כאשר חזר לכיתה חשכו עיניו. השעון נעלם!

הילד חיפש את השעון, ומשלא מצא התחיל למרר בבכי וכולם עמדו מסביבו וראו את הצער. אתה, כבוד הרב, נכנסת לכיתה ושמעתה מה שקרה. מיד אמרת 'כעת אני סוגר את דלת הכיתה, ואני אחפש אצל כולכם את השעון. אני מבקש מכל הילדים לעמוד בשורה מול הקיר עם הידיים על הקיר ולעצום את העיניים. אני אעבור בין כל הילדים ואחפש את השעון בכיסים שלכם. באותו רגע הלב שלי החל לפעום בחוזקה. בשעת ההפסקה התעכבתי קצת בכיתה וראיתי את השעון מונח על אחד השולחנות. הייתי ילד שובב ומאוד חמדתי את השעון ולא עמדתי בניסיון. באין רואים לקחתי אותו ותחבתי אותו לתוך הכיס. אבל לא חלמתי שיתפסו אותי כלל, בטח לא מול כולם!

חיפשת בכיסי הילדים עד שהגעת אלי, הכנסת ידך לכיסי והוצאת את השעון! אבל כבוד הרב, המשיך לחפש בכיסי שאר הילדים עד שסיימת, ואז ביקשת מכולם להסתובב ולשבת במקום.

בהודעתך אמרת: 'אכן מצאתי את השעון בכיסו של אחד הילדים. זהו ילד שהוא בדרך כלל ילד טוב אלא שכנראה היצר הרע התגבר עליו לרגע.'

באותו רגע חששתי מאוד שאתה תאמר את שמי ברבים, וגמלה בליבי החלטה: אני לא רוצה להיות רב! זהו זה! אם הרב יבייש אותי, זה יגרום שכולם יקראו לי כל הזמן 'הגנב' ומצבי החברתי ידרדר, והכל באשמתך! ולכן אני לא רוצה להיות כמוך.

אולם, הרב לא אמר את שמי בכיתה, והמשכת הלאה. אני חשבתי שבוודאי תקרא לי בהפסקה לשיחה. אבל לא קראת לי, חיכיתי להפסקה הבאה, וכלום. חשבתי אולי הרב ידבר עימי אחר יומיים, וחלף שבוע ימים ועדיין לא קראת לי לשיחה. ואז הבנתי שהרב לא ידבר איתי על זה.

באותו רגע גמלה בליבי החלטה, והיות שלא ביישת אותי ולא דברת עימי על זה. אז אני מאוד רוצה להיות כמוך! ואני, בע"ה. אהיה רב בישראל!

מאותו יום ואילך השקעתי יותר בלימודים בישיבה הקטנה והגדולה, וכן בכולל. עד אשר זכיתי בחסדי ה' ללמד תורה לתלמידים רבים ולעמוד בראשות הכולל! והכל נזקף לזכותך, כבוד הרב!"

ענה לו הרב תשובה מדהימה, "שתדע לך, שעד לרגע זה לא היה לי מושג שאתה לקחת את השעון."

"מה?!" התפלא הרב הצעיר כיצד יתכן הדבר? הרי הרב לקח את השעון מתוך הכיס שלי!"

"נכון, אבל תדע שכאשר אמרתי לכם לעצום את העיניים, גם אני עצמתי את העיניים! מפני שלא רציתי לדעת מי הוא שלקח את השעון, כדי שלא יווצר אצלי רושם שלילי על אותו ילד. וזו הייתה הסיבה שלא קראתי לך לשיחה. כי לא ידעתי שבך מדובר.. עד לרגע זה!"

הרי לך אהבת הבריות של המלמד, שבזכות יראת השמים הטהורה הטבועה בתוכו השכיל לא לגלות את שמו של הילד, ובזכות זה הצליח להציל אותו ואת כל הבאים אחריו...

אוי ריבונו של עולם! כמה תלמידים כאלה אבדנו! אך, לצערנו, הטענות הנשמעות הן שונות: "אני אחנך אותו אחת ולתמיד!" "צריך לעשות סוף לגניבות". אבל, בינתיים, אנו דורכים על נשמות. מי התיר לנו למוטט משפחות שלמות בטענה של "חייבים לעשות סוף! להוציא את הילד מהתלמוד תורה, הבן שלכם אינו לומד, מתחצף, מקלל..." ועוד כהנה וכהנה.

אכן, אם הילד מקלקל אחרים, פסקו גדולי הדור שיש להוציאו, אך במקרים רבים צריך לעשות "ה-ח-י-א-ה להחזירו לחיים... אוי, כמה נשמות איבדנו בדרך!

האחריות של המלמדים על הילדים היא גדולה. אולי כדאי שנחשוב תמיד כיצד היינו נוהגים אם היה מדובר בבן שלך... (ברכת דוד)