"ויצא נח... מן התיבה" – בכיית נח שהגיעה מאוחר מדי, ובכיית הגר"א על ציציותיו

ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו (ח יח)

מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: מביא את דברי הזוהר הקדוש על הזמן שיצא נח מן התיבה. וכך כתב בשם הזוהר: כשיצא נח מן התיבה וראה שהעולם חרב, התחיל לבכות, ואמר: ריבונו של עולם נקראת רחום, והיה עליך לרחם על בריותיך! אמר לו הקב"ה: זקן שוטה! עכשיו נזכרת לבכות?! הרי הארכתי אפי מאה ועשרים שנה לבניית התיבה, והייתי מצפה שתבקש רחמים על העולם, ואתה לא עשית כן!

וזהו שנאמר "וישאר אך נח". ללא תואר 'צדיק', כי הוא אשם בחורבנו של עולם!

כמה דמעות נוריד, ונבכה שהקב"ה ירחם עלינו, ואז כבר יהיה מאוחר! שהרי רק בזה העולם אפשר לתקן ולאסוף חיי נצח..

והדבר מזכיר לנו את הסיפור שמספר רבנו בספרו 'ענף עץ אבות' על הגאון מוילנא, כפי שהעיד תלמידו, הגאון רבי דוד לוריא:

כמה רגעים קודם צאת נפשו הקדושה לישיבה של מעלה, אחז בציציותיו, ובכה ואמר: כמה קשה להיפרד מן העולם הזה, עולם המעשה. שעל ידי מצוה קלה של ציצית זוכה לראות פני שכינה, כמבואר במנחות (מג:): וישר יחזו פנימו בקבלת פני שכינה! ואיה איפוא אפשר למצוא מצוה כזאת בעולם הנשמות?!