הבעל שם טוב וראשית החסידות

חייו

על ימיו הראשונים של הבעש״ט ידוע מעט מן המקורות בני זמנו, והרבה מן המסורת החסידית. לפי המסורת, הוא התייתם בילדותו, חי שנים רבות בצנעה ובהסתר, ועסק במלאכות פשוטות. סביב שנת 1736 החל להתגלות כמורה וכמנהיג, ובשנותיו האחרונות ישב במז׳יבוז׳, שם נפטר בחג השבועות תק״ך (1760).

הסיפורים עליו נאספו בספר ״שבחי הבעש״ט״, שנדפס כחמישים שנה אחרי פטירתו, וממשיכים להיות מסופרים עד היום – ראו סיפורים על הבעל שם טוב.

מה חידש

• ״מלוא כל הארץ כבודו״ – הקב״ה נמצא בכל מקום, גם בדברים הפשוטים ביותר.
• עבודה בגשמיות – גם באכילה, בעבודה ובשיחה אפשר לעבוד את ה׳, כשהכוונה נכונה.
• השגחה פרטית על כל פרט בבריאה – ראו השגחה פרטית.
• תפילה בהתלהבות ובשמחה, ויחס של כבוד ואהבה ליהודי הפשוט.
• אהבת ישראל – לראות את הטוב שבכל אדם.

תלמידיו וספריהם

הבעש״ט לא כתב ספר, ותורתו ידועה לנו מספרי תלמידיו. הראשון שבהם, ״תולדות יעקב יוסף״ של רבי יעקב יוסף מפולנאה, נדפס בשנת 1780 ונחשב לספר החסידות הראשון שנדפס. נכדו, רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, הביא דברים רבים בשמו בספר דגל מחנה אפרים.

את הנהגת התנועה המשיך רבי דוב בער, המגיד ממזריטש, ותלמידיו הפיצו אותה בכל מזרח אירופה: רבי לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי), רבי מנחם נחום מצ׳רנוביל (מאור עיניים), רבי אלימלך מליז׳נסק (נועם אלימלך) ורבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא.

התפשטות ומחלוקת

החסידות התפשטה במהירות, ועוררה גם התנגדות. גדולי התורה בליטא, ובראשם הגאון מווילנא, חששו מן השינויים במנהגי התפילה ומן המקום שניתן לצדיק, והוציאו נגדה חרמות. המתנגדים לא דחו את הקבלה – הגר״א עצמו היה מגדולי המקובלים – אלא את הדרך. במהלך המאה ה־19 התמתנה המחלוקת, ושני המחנות מצאו את עצמם יחד מול אתגרי הדור. היום רואים רבים את שתי הדרכים כשני ענפים של אותו עץ.

טעויות נפוצות

• לחשוב שהבעש״ט כתב את ספרי החסידות. הם נכתבו בידי תלמידיו.
• להציג את המתנגדים כמי שהתנגדו לקבלה או לאהבת ה׳. המחלוקת הייתה על דרכים והנהגות.
• לבלבל בין ״בעל שם״ – כינוי למי שעסק בשמות קודש לרפואה ולישועה – לבין עיקר תורתו של הבעש״ט, שהייתה תורת עבודת ה׳.