עולם במעלות

"ויקח חמאה וחלב ובן הבקר... ויתן לפניהם" (יח, ח)

כבר עמדו המפרשים על ביאור הנהגה זו של אברהם אבינו שהאכיל בשר בחלב את אורחיו, והרי אמרו חז"ל שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה ואפילו עירוב תבשילין כמבואר בגמ' יומא (כח:)? וביארו, שתחילה הביא להם חמאה וחלב ואחר כך את הבקר (דעת זקנים, מבעלי התוס'). ויש שביארו, כי מה שכתוב "ובן הבקר אשר עשה", שאברהם אבינו עשה בעצמו את בן הבקר על פי ספר היצירה ולא חל עליה איסור בשר בחלב (מלבי"ם). ויש שכתבו בדרך הלצה, שמה שכתוב "והוא עומד עליהם ויאכלו" פירושו שכיוון שנתן להם בשר וחלב היה צריך שומר כדי שלא יאכלו יחדיו (בן יהוידע, יומא, שם).

ובדעת זקנים (בראשית יח, ח) שמביא מדרש שממנו למדים לכאורה שהמלאכים אכלו בשר בחלב. וזה הלשון: "מלמד שהאכילם בשר וחלב. וכשרצה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל אמרו המלאכים 'תנה הודך על השמים'. אמר להם: ומה כתיב בה 'לא תבשל גדי בחלב אמו' ואתם כשירדתם למטה אכלתם בשר וחלב שנא' 'ויקח חמאה וחלב וגו". מיד הודו לקדוש ברוך הוא".

ולכאורה יש לבאר, הרי המלאכים לא אכלו כלל אצל אברהם אבינו אלא היו נראים כאוכלים, וכפי שכתב רש"י, וא"כ לא עברו על איסור אכילת בשר וחלב, ומדוע לא נתן להם את התורה? והביא ב'אוצרות התורה' שיש שתירצו כי מכיוון שנראים כאוכלים בשר וחלב זו תביעה! וזו הסיבה שלא נתן להם את התורה.

מדברים אלה עולה יסוד גדול: שככל שאנו יותר קרובים לקדוש ברוך הוא המחייב שלנו בהתנהגות הוא גדול יותר, כי הרי אנחנו בניו ועבדיו, וכל מעשה שיכול להתפרש בעיני הבריות כמעשה של זלזול במצוותיו, וכל הנהגה שאינה ראויה שאינה מתאימה לקרובים למלכות, הרי הם בגדר חילול ה'. ואנו עמו וצאן מרעיתו וצריכים להיזהר בכפל כפליים גם בדברים המותרים אבל יכולים להתפרש כאינם ראויים, שחס וחלילה לא ייצא מתחת ידינו אבק העוון הנורא של חילול ה'.

עד כמה היה חמור עוון חילול ה' בעיני מרנא ה'חפץ חיים'. מספרים תלמידיו, שהוא היה חוזר הרבה על דברי ה'יראים' שהביא בספרו 'חפץ חיים', שכתב על עוון חילול ה' "ועון זה נוקב ויורד עד התהום, ועל זה ידוו כל הדוויים, כי חילול ה' ישנו בכמה דברים ואין להם שיעור, שאפילו מקל במצווה אחת ומקל בכבוד ה' נקרא מחלל השם". וכשהיה חוזר על זה היה בוכה ועיניו זולגות דמעות כמים.

פעם אחת איחר ה'חפץ חיים' לבוא לבית הכנסת בשחרית. לאחר סיום התפילה עלה על הבימה והכריז, שסיבת איחורו היא לא משום שנרדם אלא מפני שהיה שקוע באיזו סוגיה תלמודית חמורה, ולאישור הדברים הרצה לפני הקהל את חידושי התורה שהצליח לחדש באותה שעה.