לאורו נלך

מתוך דברי מרן בדרשותיו בעניין זיכוי הרבים, וז"ל: אני רגיל לומר, עד היום, שמונה מאות שנה אחרי פטירת הרמב"ם ע"ה, אנחנו צמאים לדבר ה', לשמוע מלה אחת שלו, כל מלה של הרמב"ם 'מזבין מילי בדינרי', דבריו כמו לשון זהב.

כשהיה ילד, קראו לו הרמב"ם? קראו לו משה, היה כמו כל הילדים, היה בכתה א', כיתה ב', כיתה ג', מה קראו לו? משה, 'מושיקו', לא קראו לו מוישל'ה, הוא לא היה אשכנזי...

וזה משה האיש, איך צמח וגדל ועשה, חיבר את חיבוריו שמאירים עיני ישראל בהלכה, בלעדיו היינו מגששים כעיור באפילה.

אתה יודע מה יצא מהילד הזה שאתה מוציא אותו מהסיטרא אחרא מבית ספר חילוני לבית ספר דתי? הוא יצא תלמיד חכם, יהיה מאור העולם, אי אפשר לדעת מה שיהיה. לא לחדול מכל עמל להצלת ילדים שנמצאים בבית ספר חילוני. להביא אותם לבית ספר דתי, לגדל אותם לתורה, זו זכות שאין ערוך אליה, אי אפשר להעריך אותה.

כל אחד ואחד יעשה הדברים האלה, לא המדרש עיקר אלא המעשה, ללכת. מי שיש לו השפעה ידבר עם שכן קרוב, ידיד, "למה הבן שלך לא ילמד בתלמוד תורה, לא חסר לו שכל, יוכל אחר כך להיות מורה הוראות בישראל, דיין שדן דין אמת לאמיתה של תורה, שנעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. כמה זה זכות למי שמזכה את הרבים, אין לך למעלה ממנו, זכות הרבים תלויה בו, נותנים לו בשמים אשראי, חיים ארוכים, כדי שיוכל להציל ולעשות בעם ישראל, לזכות עוד את הרבים, להגדיל תורה ולהאדירה.

כמה זה חשוב! כמה זה טוב!

כמה זו זכות גדולה להציל נפשות של הילדים הרכים המסכנים האלה שלא טעמו טעמה של תורה, להביא אותם לתורה, לקרב אותם לתורה, אשרי מי שעושה כך, אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. עכ"ל הטהור.