הכנתנו לראש השנה

מקובלים אנו מרבותינו, שיש לפרשת השבוע וללקחיה שייכות וקשר לזמן בו היא נקראת, וכבר בגמרא (מגילה לא) עמדו על שייכות התוכחה שבפרשה לסוף השנה הנוכחית, כדי שיתקיים בנו ״תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה״. אבל גם לתחילת הפרשה יש קשר הדוק לזמן - שבועיים לפני ראש השנה, בעיצומו של חודש הרחמים והסליחות, בתוקף הכנותינו ליום הדין.

הפרשה פותחת בהבאת הביכורים. ירד אדם לשדהו וראה תאנה שביכרה, גפן שחנטה פריה, מיד קושר הוא סרט לסימן. גם אם גר הוא בקצה הארץ, גם אם הדרך משובשת, יעשה דרכו לירושלים, שם יטהר מטומאתו ויעלה להר הבית בקול רינה ותודה, יבוא לפני הכהן לישא דברים נרגשים. ״ואמרת אליו, הגדתי היום לה׳ אלוקיך״ - וכתב רש״י: ״שאיני כפוי טובה!״

ה׳ נתן לי שדה, נתן לי עצים, הצמיח בהם פירות - איני כפוי טובה!

והחידוש הגדול בפרשה זו הוא, שאין די בהכרת טובה מילולית, בהרגשת הלב או אמירת תודה. הכרת הטוב צריכה שתצמיח מעשים בפועל. ולא זוטות גרידא, אלא ליטול את היקר שבפירות, הפרי שצמח ראשונה, ולעלות לעיר הקודש, ולהיטהר ולבוא למקדש עם סל גדוש פירות מקושט ומעוטר, ולהניפו לפני המזבח. לקרוא עליו כל פרשת ביכורים וליתנו לכהן.

כל מעשה פחות מזה, יצביע על חיסרון בעומק הכרת הטוב. יורה שאין היא אלא שיטחית וחיצונית, שאינה רצינית.

לפני כארבע מאות ושלושים שנה עלתה משפחה מצנעא שבתימן לארץ הקודש והתייסרה בחבלי קליטה. ההורים נפטרו והותירו אחריהם יתום גלמוד, ישועה שמו. בעוניו ובדידותו ישן בשדות וניזון מצמחי בר ושיירי מאכלים, עד שנתגלגלו עליו רחמי אדם אחד שאספו לביתו וכילכלו מפיתו. בכך איפשר לנער להקדיש עצמו לתורה, והוא למד תורה מפי הגאון רבי בצלאל אשכנזי זצ״ל בעל ה״שיטה מקובצת״ והגאון הקדוש רבינו חיים ויטאל זצ״ל והיה לאחד מגאוני הדור. מארחו ומטיבו לא היה בן תורה, התקשה אף בלימוד משניות. כהכרת הטוב ישב הגאון רבי ישועה וחיבר עבור מארחו חיבור מקיף ומאיר עיניים על המשניות - וכך זיכה את עם ישראל בפירוש המשניות ״מלאכת שלמה״!

כך מציינים הכרת טובה!

אילו היינו משיבים זאת אל ליבנו, אילו היינו חדורים בהכרה זו, הרי היו חיינו נראים אחרת, מאושרים ומאירים פי אלף: הילדים היו יודעים שאין סוף להכרת הטוב שלהם כלפי ההורים שהעניקו להם את חייהם, שגידלום במסירות כה רבה ובאהבה כה גדושה ונתנו להם הכל: קורת גג, כסות ומזון. וההורים, אכן כן, גם ההורים צריכים להכיר בטובה של בניהם. ככלות הכל, הם שהביאו אור ושמחה לביתם, כמה קודר היה הבית בלעדם!

ובני הזוג עצמם, איש לרעהו - הרי אמרו חכמים: ״הפותח דלתו לחבירו, נפשו הוא חייב לו״. הן ״לא טוב היות האדם לבדו״, בבדידות משמימה וקודרת. הרי כל אחד כשלעצמו ״פלג גוף״ הוא, כמה הכרת טובה חייב הוא לבן הזוג, עימו בנה את הקן המשפחתי. והכרת טובה, כאמור, אינה מספקת ברגש ובמלים. חייבת היא למצוא ביטוי במעשים עבור הזולת, בהוכחת ההכרה וההוקרה. אילו נוהגים היינו כך, היתה המשפחה מלוכדת שבעתיים, לא היה ניכור ונתק, לא היו גירושין!

ומכאן - למחשבה מעמיקה יותר: אם כך יש להודות על פרי ביכורים, להקדישו ולהביאו לבית המקדש. כמה צריך להודות על החיים ועל הבריאות?! ושוב: הכרת הטוב, מן הדין שתמצא ביטוי במעשים כדי שתשתרש בנפש ותנבע מהלב.

אם ננצל את עשרת הימים הבאים להשרשת הכרת הטובה וביטוייה בפועל - אין הכנה טובה מזו לראש השנה הבא עלינו לטובה!