מטמונים מהפרשה

"ויקח קורח וגו'" (ט"ז, א').

אומרים חז"ל שקרח היה אחד משרי האוצר של פרעה במצרים, והיה גונב לפרעה הרבה כסף. אמרו לו היהודים שזה אסור, אבל הוא טען שאין בזה עוון גדול כי פרעה משעבד את בני ישראל, ומותר לקחת לו ממון. אמרו לו 'אבל הקב"ה הבטיח לנו שנצא ברכוש גדול, וכל האוצרות ששייכים לפרעה - בני ישראל עתידים לקבל אותם, ואם כן אתה לוקח מבני ישראל'.

משל לאדם שסעד במסעדה, ולאחר שאכל ושתה, רצה לשלם.

בא גנב ורצה לגנוב את כספו. אמר לו בעל המסעדה 'אל תגנוב את כספו של האיש הזה. ואם תשאל למה אני מתערב, דע לך שאם תגנוב לו - הוא לא ישלם לי'. והוא הדין אצלנו בעניין. וכן התורה רמזה בשתי המילים הראשונות של הפרשה את הסיבה העיקרית שגרמה לקרח ליפול שאולה, שזה "ויקח קרח". דהיינו שלקח כסף שלא היה שייך לו. שמצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה.

"וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם... ויאמרו לא נעלה" (טז, יב).

רש"י ז"ל כתב, שפיהם הכשילם שלבסוף ירדו לארץ חיים שאולה וגם לא זכו לעלות לארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש.

בספר "מעיין האמונה", מובא מעשה מחריד המטיב לבאר את דברי רבותינו ז"ל (מועד קטן יח), כי ברית כרותה לשפתיים:

בבית העלמין "סגולה" בעיר "פתח- תקוה" כתוב באותיות של קידוש לבנה על המצבה הראשונה שנבנתה שם: "ברית כרותה לשפתיים". תאריך פטירה י"ט תשרי שנת תרמ"ט.

לפני למעלה ממאה ועשרים שנה, בערב יום כיפור, חנך השלטון המקומי את חלקת הקרקע הזו לבית עלמין אזורי. הטקס נעשה בנוכחות רבנים שהקיפו את השטח באמירת מזמורי תהילים. כשסיימו הפטיר אחד מהרבנים בהלצה: "מעניין מי יהיה הזוכה הראשון לחנוך את המקום"...

אחד הנוכחים השיב גם הוא בהיתול, "לא איכפת לי להיות הזוכה המאושר". לא עברו אלא עשרה ימים בלבד ואכן הוא "זכה" לחנוך את בית הקברות סגולה!!! רבני העיר שנכחו במקום כשאמר זאת, החליטו להזהיר את הציבור להיזהר בלשונם לכן ביקשו לכתוב בגדול על המצבה: "ברית כרותה לשפתיים".

עוד מעשה מסופר בספר "אבותינו ספרו", הממחיש עד כמה גדול הוא כוח הדיבור: הכל הכירו את "חיים", האופה היהודי של העיר "חלב" שבסוריה. כולם היו נוהגים לקנות ממנו חלות, לחמניות, עוגות ועוגיות בקלוואה. הכל טרי, טעים וחם, היישר מן הטאבון. בפרשת "וישב", הגבאי העלה את חיים האופה לעליית מפטיר באומרו, "זו הפרשה שלך!"

בעל הקורא סיים את הקריאה במילים, "ואת שר האופים תלה" (בראשית מ, כב). חיוך קל עיטר את שפתי כל המתפללים. באותו שבוע ממש, חלה חיים האופה והשיב את נשמתו לבוראו. רגשות של צער וחרטה רבים נגסו בליבו של הגבאי על שלא שמר על לשונו ופתח פיו לשטן.

הבה נשמור על פתחי פינו כי ה"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"! (משלי כא, כג). (שולחן שבת המבואר)