״יש גבול!"

תמיד היו ויהיו מעמדות, הבדלי דרגות. בכל השטחים, הרוחניים והגשמיים. אך פעם היו הדברים ברורים ותחומים. במישור הכלכלי, היו עשירים ואמידים, מעמד ביניים ואביונים. לעשירים היתה מרכבה פרטית, האמידים שכרו כרכרה, הנמנים על מעמד הביניים נסעו בעגלות והעניים הלכו רגלי. העשירים התגוררו בטירות, האמידים בחווילות רחבות ידיים, הסוחרים בדירות נאות והעניים בבקתות דלות. העשירים התהדרו במלבושי כבוד, האמידים לבשו בגדים ללא רבב. בני מעמד הביניים לא בושו בטלאי במפרק ובברך, והעניים עטו בלואי סחבות. כך היה מנהגו של עולם.

לא עוד. כיום - באשמת רוח התחרות העזה, הפירסום השוטף מוחות והתקשורת הפועלת בשירותו - התבלעו התחומים. הכל הפכו ל׳בעלי מרכבות׳, גם אם שיעבדו לריכבם עשרות משכורות ואין ידם משגת להחזיקו. הכל הפכו ללובשי מותגים, כולם מחקים את כולם. מתארחים במלונות יוקרה, נופשים בחו״ל, חיים מעל ליכולת הסיחרור שאין לו סוף. ׳עומדים על בהונות רגליהם׳ ומותחים צואר עד לנקיעה.

ולא בתחום הכלכלי בלבד. טישטוש התחומין חדר לכל מקום. פעם, ידעו הכל: יש יהודי יודע ספר, בר אוריין, ויש רב, ויש גדול בתורה, ויש גאון, ויש הנמנה על גדולי הדור. הכל היה תחום ומוגדר. גדולי גדולים, כבן עזאי ובן זומא, לא נסמכו לרבנות. אף האמורא שמואל לא זכה לכך. אפילו לרב, גדול אמוראי בבל, לא העניק רבינו הקדוש אלא היתר הוראה מוגבל!

וכיום, כל אברך רב, וכל רב גאון, והמילים כבר נעתקות. ומה הנחת ללמדן אמיתי?

כשרש״י הקדוש הביא שמועה בשם אחד מרבותינו, כתב: ״כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד״ (ביצה ל"ג). רש״י לא לקח על עצמו את האחריות לנכונות התואר!

וכיום? כל אחד צדיק נשגב, כבוד קדושת... בדרך זו, הלא מאבדים התארים את משמעותם, וכבר צריכים לעיין: ״הגאון האמיתי״, ולך תדע...

לא זו הדרך! רצונך לכבד את פלוני, אדרבה. אבל כערכו. כשביקשו להספיד אדם בתואר הצנוע: ״צנוע״, שאל רב נחמן: ״מניין לכם זאת, כלום עקבתם אחריו?״...

ומדוע? משום שחייבת להיות אמת מידה. חייבת להיות הדרגה. יש לדעת מה חשוב, ומה חשוב יותר. מי חשוב, ומי חשוב יותר!

דבר זה, מפרשתנו למדנו. העבודה הראשונה בבית המקדש, היתה ׳תרומת הדשן׳: מטילים היו גורל, כדי לזכות בה. בבגדי כהונה היתה נעשית. אבל התורה מדגישה: על בגדי הכהונה האלו להיות פחות יפים מהבגדים הרגילים. ומדוע? משום שיש עבודות חשובות ממנה: ״לימדה תורה דרך ארץ. בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו!״

הדברים מרעישים: נערך פייס, וכהן מאושר זכה בגורל, זה יומו הגדול! עולה הוא למזבח ובידו מחתת כסף, נוטל מלוא המחתה אפר ומניחו לצד המזבח, ונעשה בו נס גלוי ונבלע במקומו. מבקש הוא ללבוש לכבוד המאורע, לכבוד הזכיה ולכבוד עבודת הקודש את פאר מחלצות כהונתו - ואין מניחים לו! אסור לו!

מדוע? והרי אפר זה קדוש הוא, אסור בהנאה. והרי ״אין גבהות לפני המקום״. הרי לשיבחו של עשו אמרו, שגם כשעשה לפני אביו מלאכת בישול מרבבת בגדים, היה עושה זאת בבגדי מלכות - לפני מלך מלכי המלכים, על אחת כמה וכמה! הכל נכון. אבל חייב אתה לבנות לעצמך סולם הכרה, לדעת מה חשוב ומה חשוב יותר!

נפיק את הלקח: עלינו ליצור לעצמנו תמונת מצב נכונה, למקם כל דבר כפי חשיבותו וערכו. כי סולם חשיבות מכתיב סדר קדימויות. וזה התנאי הבסיסי להתעלות האדם!