מטמונים מהפרשה

"וירא אהרן ויבן מזבח לפניו וגו'" (לב, ה).

ידוע – אמר רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי" – שהיו ליצני הדור שואלים: מדוע ראוי אהרן להקריב על גבי המזבח, והרי הוא עצמו בנה מזבח לעגל הזהב. בשלמא על עשיית העגל אנוס היה, אולם מזבח לא נתבקש לבנות אלא מעצמו עשה?

אלא – תירץ ה"בן איש חי" – יש להבין את הדבר על פי משל: ביער אחד, חיו חבורת שודדים עזי נפש, שהיו חומסים עוברי דרכים. את שללם הרב הטמינו במערות במעבה היער.

יום אחד, יצא בן המלך אל היער לצוד ציד, כאשר ראו אותו השודדים מתקרב אליהם, החליטו לשדוד אותו ולאחר מכן להשליך אותו אל אחד הבורות.

ריחם אחד השודדים על בן המלך, פנה לחבריו ואמר: אין כל צורך שנלחם כולנו עמו, שהרי הוא בודד. שובו למערה ואני אלחם איתו לבדי!

הסכימו השודדים לדבריו.

כאשר התקרב בן המלך, התנפל עליו השודד ונטל את כל רכושו, אולם במקום להשליך אותו אל הבור שיחררו לשוב אל בית אביו.

שב בן המלך אל הארמון, וסיפר למלך את אשר אירע לו. כעס המלך מאד, ושלח פלוגה מחייליו המובחרים, והללו השתלטו על השודדים, והובילו אותם כבולים בשלשלאות אל עיר הבירה.

כאשר הובאו לפני המלך, זיהה מיד בן המלך את אותו שודד שהתנפל עליו, ועל כן מיהר המלך וגזר עליו כעונש נוסף, שיספוג שמונים מלקות...

אוי לליבי – נאנח השודד – אוי לליבי!

אוי ללבך? – התפלא המלך – אוי לגבך שיספוג את המכות, אולם מדוע אוי ללבך?

אוי לליבי – השיב השודד – שנתן לי עצה רעה להציל את בן המלך! הקשיב המלך, ושמע ממנו את כל אשר אירע, והבין כי שודד זה הציל את בנו ממיתה, על כן שיחרר אותו, העניק לו מתנות רבות ואף מינה אותו לתפקיד חשוב בממלכה!

כן הוא גם הנמשל – אמר ה"בן איש חי" – אהרן הכהן ידע כי ה"ערב רב" שבבני ישראל יכולים לבנות מזבח במהירות, ואף להקריב עליו קורבנות עוד באותו היום, ואם יעשו כן יקצוף ה' עליהם מאד. משום כך, התנדב לבנות בעצמו את המזבח, והשתהה רבות בבנייתו, עד שלא היה ראוי להקריב עליו עוד באותו היום. וביום המחר בבוקר השכם – ידע אהרן – שישוב משה מן ההר ויתבטל כל העניין.

על מעשהו זה, זכה אהרן לשכר שיהיה הוא מקריב על גבי המזבח בבית המקדש!