הפרה שעלתה בסולם

מעשה באחד מן הקדושים אשר בארץ, הצדיק רבי יצחק מנשכיז זצ"ל, שהיה מתבודד בחדרו אשר בעליית הגג, ולומד תורה בקדושה וטהרה. והיה מצוה למשרתו באזהרה חמורה שלא יפריעו לו, ולא יכנסו לחדרו. רק פעם ביום פתח בעצמו את דלתו, ואז היו הכל נכנסים לחדרו בחרדת קודש, לקבל ברכתו ולהוושע בעצתו.

בין אנשיו היו שני סוחרי בקר, שלא עשו צעד בלא ברכתו. לפני כל קנייה או מכירה שאלו בעצתו, והצליחו בכל מעשיהם.

פעם פרצה מגיפה בעדרי הבקר. פרות ושוורים חסונים מתו כזבובים, עדרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. חרדו שני הסוחרים לגורל עדריהם, ומיהרו אל הצדיק שיעתיר עבורם שלא יהיה בהם נגף. הגיעו לבית הצדיק, והמשרת עצר בעדם: הצדיק לומד, ואין להפריעו! יש להמתין ולחכות עד שדלתו תפתח. התחננו ואמרו: "כל רכושינו עלול לרדת לטמיון, בכל דקה מתים שוורים לעשרות! בעדרנו מושקע הונם של אלמנות ויתומים. שותפים הם בעסקנו, וישאו איתנו בהפסדנו!" פג לבו של המשרת, והוא פינה את הדרך. עלו הסוחרים בסולם, נקשו בדלת ופתחוה, ונכנסו לחדרו של הרב.

הרב ישב בחדרו, עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ועסק בסתרי תורה. כששמע את הדלת נפתחת נשא ראשו וראה את הבאים – ועיניו קמו, פיו נפער בתדהמה וחיוורון כיסה את פניו. כמעט התעלף. כעבור רגע ארוך התעשת, שמע את זעקתם וברכם כמבוקשם. והקדוש ברוך הוא רצון יראה יעשה, ותפסק המגפה.

לאחר שהלכו, קרא הרב למשרת, ואמר לו: "מה זאת עשית, הרי הוריתי לך שלא להכניס אנשים לחדרי בשעת לימודי?" התנצל המשרת ואמר שהיתה זו שעת הדחק, ואלמנות ויתומים היו עלולים להפסיד את כספם. התרצה הרב, ואמר: "טוב עשית, אך דע לך שלא בכדי ציויתיך על כך. כשאני לומד, מצוי אני בעולם שכולו אור וזוהר, רוחניות והתעלות. ועלי להכין את עצמי, ולרדת עשר מעלות אחורנית, כדי לקבל את קהל הפונים המצויים בעולם של חולין וגשמיות. כשהם פתחו את הדלת ונכנסו מבלי הודעה והכנה מוקדמת, כמעט והתעלפתי! לפתע ראיתי שוורים לבושים כבני אדם, והרהרתי בבעתה: מאימתי יודעים שוורים לעלות בסולם?!"

ככה זה, "המחשבה היא האדם", ו"במקום שאדם חושב – שם הוא".

אברך אחד נצרך לפרנסה, החליט להיות עגלון. כשבא לפני רבו, הזדעזע וספק כפיו: "מה קרה לך? הפכת את ראשך ל...אורווה!"

אז איך ה"בן איש חי" או ה"אור החיים" הקדוש היו רואים אותנו? כחפיסת מניות מעונבת? ככרטיס אשראי מהלך? כמכונית מדברת? מזעזע לחשוב על כך!

מדוע התעוררנו לנושא זה? בגלל דבריו של ה"אור החיים" הקדוש בתחילת פרשתנו, על הפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל" (שמות ל', י"ב): שאדם שהולך בקומה זקופה, כשראשו למעלה, שואף לרוחניות ולהתעלות. ואילו הבהמה הולכת כפופה וראשה למטה, שואפת לגשמיות. אדם מישראל שחוטא, יתכן שבפועל הולך הוא על שתי רגליים. גם דוב מסוגל לכך, וגם קוף מסוגל לכך, אבל במהותו הרוחנית הוא הושפל לארץ, לארציות ולגשמיות, "נמשל כבהמות נדמו". על גחונו ילך, עיניו משוטטות אחר עשב למאכל, ואינן נשואות אל על, לאלוקיו. לפיכך, נצטווה משה רבנו לשאת את ראש בני ישראל, לזקוף את קומתם הרוחנית, לרומם את מושגיהם. להפכם לבני אדם! לעשות "ניקוי ראש", לפנות את האורווה השוכנת בראשם – או את הבנק, המכולת, וכל השאר – זה חשוב ונחוץ, אבל זה לא צריך להיות במרכז, להשתלט על כל המחשבה. במרכז – חייבת להיות התורה!!!